Eat-Eye (איתי רם) הוא אנימטור, מקעקע ואמן רחוב שפועל בתל אביב. איתי מקבל השראה מחוויות מיסטיות ורוחניות, מועצמות ביופיו ובמורכבותו של הטבע, לצד המסתורין ואימת המוות. יצירתו משלבת סמלים מתרבויות קדומות, תקופת השבט ויצורים מיתולוגיים. כל יצירה מעניקה למתבונן הצצה קצרה לעולמו הרגשי.
"בחקר תחום האמנות, דילג Eat-Eye על חינוך פורמלי לאמנות, והושפע מאמנות גוף ונפש.
הוא יוצר ייצוג חזותי של הרגע, שניתן לפרש אותו בדרכים שונות על פי תפיסת הצופה.
זה משאיר לצופה משהו לחשוב עליו, רגשות מעורבים ומחשבות על החיים והקיום".
(טקסט מתוך האתר של איתי רם).
מה המשמעות של הכינוי שלך?
" Eat-Eye הוא האלטר אגו של איתי – אם תרצה הילד שבתוכי. איתי הוא אנימטור שעושה פרסומות "שמרניות" ובחור נורמטיבי בסך הכל. Eat-Eye הוא חופשי, משוחרר ואוהב להתפרק על העיר. מעניינים אותו פסיכדליות וסוריאליזם, שאני לא מצליח בתור איתי, להכניס ליצירה שלי ביומיום".
ספר על העבודה שלך
"למדתי אנימציה בתל חי (אני מאוד אוהב את הצפון ומתחבר לטבע, נחלים, צמחייה).
בעשור האחרון אני בעיקר יוצר אנימציה ופוסט פרודקשן לסדרות ופרסומות. בשנים האחרונות, אני עסוק גם במיצבי וידאו ענקיים, הקרנות על בניינים לכנסים, אירועים, הופעות ועוד. הסטודיו שלי נמצא בבית ואני עושה פרילאנס מול חברות עיצוב ופרודקשן".
איך מצאת את עצמך מצייר ברחוב?
"התחלתי ליצור ברחוב ב2017, האמת היא שאף פעם לא למדתי אמנות ותמיד נמשכתי לאמנות רחוב וקעקועים. התחלתי לקנות כמה פחיות ספריי פשוטות בטמבוריה וניסיתי ליצור ברחוב, בהתחלה זה לא יצא מוצלח ועזבתי את זה קצת. באיזשהו שלב הרגשתי שאני רווי ממשימות עיצוב ואנימציה וחיפשתי משהו אחר שיעסיק אותי ויאפשר פורקן מהיום יום. החיים כפרילאנסר בתל אביב מאוד אינטנסיביים ומחייבים. הרגשתי שאני כל הזמן עסוק בלהכיר את התעשייה, להרוויח מספיק כדי לממן את עצמי ולעבור מלקוח אחד לשני – תחושה של שחיקה. היו רגעים שהרגשתי שאני לא יכול יותר לשבת מול המחשב וחיפשתי דרך להמשיך ליצור אבל בצורה פחות מחייבת ואינטנסיבית.
יום אחד החלטתי לפנות למיכל רובין באינסטגרם, מאוד אהבתי את הקו שלה ואת זה שהוא מאוד שונה משלי. היא הציעה לי להצטרף אליה ולצייר בבניין נטוש בבני ברק ופתאום מצאתי את עצמי מצייר יחד איתה כמעט כל שבת – לפעמים הצטרפו עוד אמני רחוב עם מוסיקה ובירות. פתאום אחרי שנים של לעבוד לבד בבית מול לקוחות, סקיצות וסבבי תיקונים. הרגשתי שאני יוצר ממקום משוחרר יותר, בלי סקיצה ובלי לקוח שיגיד לי מה לעשות".
ספר על הטכניקה שלך
"אני בד"כ עושה סקיצה לפני בסקצ'בוק, אבל זה באמת תלוי במצב רוח. לפעמים זו יכולה להיות סקיצה שקשקשתי בבר על מפית ולמחרת (או אפילו באותו ערב) יצאתי לצייר. אני צריך רק כיוון של מה שאני רוצה לצייר ומשם אני כבר זורם. אבל כן, במבט לאחור, העבודות שיותר אהבתי התחילו עם סקיצה מסודרת לפני הציור. אני עובד ביד חופשית עם ספריי ורק בסוף מתקן את הדיטיילים עם מכחול או טוש שחור. אני מאוד אוהב את הלוק הגראנג'י ביצירות והרבה פעמים, בסוף העבודה, אני מנער את הטושים וקצת משפריץ צבע על היצירה ומוסיף לה אופי "מלוכלך יותר" – כי לא הכל מושלם.
בכל מקרה, כשאני מרגיש שסיימתי אני אוהב להתרחק אחורה, להדליק סיגריה, להתבונן ביצירה, לתקן בקטנה, להנות מהחוויה".
מתי אתה מצייר ברחוב?
"זה משתנה, לפעמים זה מתוכנן ולפעמים ספונטני. אמנות הרחוב אצלי באה על הדרך, ברוב המקרים יש לי ברכב 20-30 פחיות צבע ואני מסודר. אני לא מחליט על ספוט מראש, אני כן מעדיף קירות עם טקסטורה שמוסיפה עומק ואופי לציור. מבחינת תדירות בהתחלה ציירתי המון. בשנים האחרונות זה כבר קורה פחות ויכולים לעבור כמה חודשים בין יצירה ליצירה. יצירה ברחוב מגיעה אצלי כצורך לפורקן וחוויה אישית – להריח את הספריי, לראות אותו נתפס על הקיר. זה לא באמת מתוכנן אצלי, אני יכול לחזור מחברים בצפון וכשאני רואה פקק בכביש החוף, אני מחליט לרדת לכביש 4, מחפש לי מבנה נטוש ויוצא לצייר כמה שעות עם עצמי".
ספר על ההבדלים בין עבודה בסטודיו ליצירה ברחוב
"אז מעבר למה שכבר אמרתי על העבודה בסטודיו: לחץ, אינטנסיביות, לקוחות עם דרישות וסבבי תיקונים מייאשים. העבודה ברחוב משוחררת ומשחררת. אם בסטודיו אני עובד עם עכבר או וואקום והכל מבוסס על תנועות מאוד עדינות של היד. ברחוב העבודה היא עם כל הגוף, התנועות הרבה יותר גדולות וכל הגוף משתתף ביצירה (האגן, הכתף, הרגליים), זה מרגיש כמו ריקוד. זו משהו אחר לגמרי. בנוסף, ביצירה ברחוב החוייה היא שיצא מה שיצא ואין את הלחץ שמתווה ליצירה בסטודיו.
אני יכול להגיד שאני מרגיש כמו ילד בחנות צעצועים כשאני נכנס לחנות חומרי יצירה – זה מרתק ומושך אותי מאוד, אני תמיד יוצא עמוס שקיות ומיותר לספר שמוצרים טובים עולים המון, כך שזה לא תחביב זול".
היו לך מפגשים עם המשטרה?
"האמת היא שהיו מעט, בעיקר בפלורנטין. לשמחתי זה תמיד נגמר בשיחה נינוחה שבה אני מסביר לשוטרים שאני אמן ולא וונדליסט ושבאתי לצייר קיר שהיה מלוכלך ומוזנח מלכתחילה. בכל הפעמים הם וויתרו לי וביקשו שבסיבוב הבא שלהם אני כבר לא אהיה פה. אין ספק שיש משהו כייף באנדרנלין, בלילה, בזה שצריך לסיים מהר לפני שיבוא שוטר".
לינק לאתר של Eat-Eye תמצאו בסוף הפוסט.
