אמנות רחוב ברובע היהודי של בודפשט: כשהקירות החשופים מתחילים לספר
הרובע היהודי של בודפשט, Erzsébetváros, רובע VII, הוא אחד האזורים המעניינים בעיר לחיפוש אחר אמנות רחוב. לא משום שיש בו בהכרח את הכמות הגדולה ביותר, אלא משום שכאן אפשר לראות בצורה ברורה במיוחד את הקשר שבין אמנות רחוב, אדריכלות, היסטוריה וזיכרון.
כדי להבין את ציורי הקיר הגדולים של הרובע צריך קודם להבין את הקירות שעליהם הם מצוירים. אחד המאפיינים הבולטים בנוף של מרכז בודפשט הוא ה tűzfal, בהונגרית "קיר אש". אלה קירות צד אטומים או כמעט אטומים שנועדו במקור להפריד בין מבנים ולצמצם את התפשטותן של שריפות.
קירות אש כמובן אינם המצאה הונגרית ואינם ייחודיים לבודפשט. אפשר למצוא אותם בערים רבות באירופה. אבל ברובע היהודי של בודפשט נוצרה סיטואציה עירונית שהפכה אותם לנוכחים במיוחד.
כשהבניין נעלם והקיר נשאר
חלק גדול מהרובע נבנה בצפיפות במהלך המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. הבניינים ניצבו זה לצד זה, לעיתים סביב חצרות פנימיות, וקירות הצד שלהם לא תוכננו כחזיתות שנועדו להיראות מהרחוב.
אלא שהעיר השתנתה. מבנים נהרסו, מגרשים התרוקנו, בניינים נפגעו או הוחלפו, ובמקומות שבהם נעלם בניין אחד נחשף לפתע הקיר האטום של הבניין שהיה צמוד אליו. כך נוצרו ברחבי הרובע משטחי ענק אנכיים, לעיתים בגובה כמה קומות, שלא תוכננו מעולם להיות חלק מהחזית העירונית. במשך שנים הם היו בעיקר סימן לחסר: קיר שמספר בעקיפין שפעם עמד לידו משהו שכבר איננו. ואז נכנסה אמנות הרחוב.
מחומת הפרדה לקנבס עירוני
בעשורים האחרונים הפכו חלק מה tűzfal של בודפשט לקנבסים לציורי קיר מונומנטליים. גופים כמו Színes Város וקבוצת Neopaint Works היו שותפים משמעותיים לתהליך שבו קירות אפורים וחשופים קיבלו תפקיד חדש במרחב הציבורי. וכאן נמצא בעיניי אחד הדברים המעניינים באמנות הרחוב של בודפשט. הציור אינו רק מונח על הקיר. הקיר עצמו הוא חלק מהסיפור. משטח שנוצר מתוך המבנה הצפוף של העיר ומתוך השינויים שעברה הופך למקום שבו העיר מספרת מחדש את הסיפור שלה.
הרובע היהודי כארכיון פתוח
ברובע VII החיבור הזה מקבל משמעות נוספת בגלל ההיסטוריה של המקום. זהו האזור המזוהה יותר מכל עם החיים היהודיים של בודפשט. כאן נמצאים בית הכנסת הגדול ברחוב Dohány, בית הכנסת ברחוב Rumbach ורחובות כמו Dob, Kazinczy, Király ו Rumbach, שבהם התקיימה במשך דורות קהילה יהודית גדולה.
במהלך מלחמת העולם השנייה הפך חלק מהאזור לגטו בודפשט. אחרי המלחמה המשיך הרובע להשתנות, ובמשך תקופות ארוכות חלקים ממנו סבלו מהזנחה. מאוחר יותר הגיעו הברים, המסעדות, בתי הקפה, ה ruin bars, התיירות וההתחדשות העירונית.
אמנות הרחוב נכנסה לתוך כל השכבות האלה. ולכן ציורי הקיר כאן אינם עוסקים בנושא אחד. לצד עבודות המתייחסות לזיכרון היהודי אפשר למצוא דימויים מהתרבות ההונגרית, אירועים היסטוריים, דמויות מקומיות, הומור, עיצוב ואמנות עכשווית.
מהכדורגל ועד חסיד אומות העולם
דוגמה מוכרת היא ציור הקיר ב Rumbach Sebestyén utca 8, המתייחס לניצחון ההיסטורי של נבחרת הונגריה על אנגליה 6:3 בוומבלי בשנת 1953. לא רחוק ממנו נמצאים ציורי קיר אחרים שהפכו את הרחובות באזור למעין גלריה פתוחה.
ברחוב Rumbach מופיעה גם הקיסרית אליזבת, סיסי, דמות שמחוברת לזהות ההיסטורית של הרובע הנושא את שמה, Erzsébetváros, "עיר אליזבת".
ב Dob utca 4 מקבל הקיר תפקיד אחר לחלוטין. ציור הקיר מוקדש ל Ángel Sanz Briz, הדיפלומט הספרדי שסייע להציל אלפי יהודים בבודפשט בתקופת השואה.
וכך, במרחק הליכה קצר, קיר אחד מדבר על כדורגל, אחר על זהות הונגרית ואחר על הצלת יהודים. זו אינה תערוכה שתוכננה על ידי אוצר אחד. זהו אוסף של שכבות שהצטברו על פני העיר.
ויש גם קובייה הונגרית
אחד הדימויים המתבקשים ביותר במרחב הציבורי של בודפשט הוא הקובייה ההונגרית. ה Rubik's Cube, שהומצאה ב 1974 על ידי האדריכל והמרצה ההונגרי Ernő Rubik, הפכה מזמן לאייקון בינלאומי. כאשר היא מופיעה על קיר בבודפשט, היא אינה רק דימוי צבעוני ומוכר אלא גם הצהרה קטנה על יצירתיות וזהות מקומית.
במקום אחר ברובע אפשר לפגוש את העולם הצבעוני של Akacorleone, שיצר ב Kazinczy utca 35 את הפרשנות שלו ל Babszem Jankó, דמות מסיפור העם ההונגרי. וכאן בדיוק מתגלה ההבדל בין שיטוט אקראי אחרי גרפיטי לבין קריאה של הרחוב.
העיר משתמשת בצלקות שלה
אחרי כמה שבועות של תיעוד בבודפשט התחלתי להבין שהדבר המעניין כאן אינו רק מה צויר, אלא למה היה בכלל קיר פנוי לצייר עליו. ה tűzfal מספר סיפור עוד לפני שהאמן הגיע אליו. הוא מספר על עיר שנבנתה בצפיפות, על בניינים שנצמדו זה לזה, על מבנים שנעלמו ועל חללים שנפתחו בתוך המרקם העירוני. ברובע היהודי הוא נמצא בתוך מקום שנושא גם היסטוריה מורכבת במיוחד של קהילה, מלחמה, הרס, הזנחה והתחדשות. אמנות הרחוב אינה מוחקת את ההיסטוריה הזאת. במקרים המעניינים ביותר היא משתמשת במה שההיסטוריה השאירה אחריה.
וכך קיר שנבנה במקור כדי לעצור אש הופך, יותר ממאה שנה מאוחר יותר, למשטח שעליו בודפשט בוחרת לספר על עצמה. אולי זו הדרך המדויקת ביותר לקרוא את אמנות הרחוב של הרובע היהודי: לא כאוסף של ציורים על קירות, אלא כדיאלוג בין מה שהיה כאן, מה שנעלם, ומה שהעיר בחרה לצייר במקום שנותר.
