הגרפיטי אינו רק ביטוי ויזואלי צבעוני – הוא תופעה חברתית, תרבותית ואמנותית רבת שכבות. הוא נולד ברחובות כמעשה של התנגדות, כמחאה נגד הדרה, חוסר נראות, אפליה ומוסדות כוח – והפך לשפה בין לאומית של ביטוי עצמי ונוכחות במרחב העירוני. דרך חתימות, סמלים, דמויות, משפטים וסיסמאות, כותבי גרפיטי יוצרים דיאלוג חזותי בלתי פוסק עם העוברים והשבים, עם הקהילה, עם המדינה ועם העולם כולו.

ההיסטוריה של הגרפיטי שזורה בהיסטוריה של ההיפ הופ, בשכונות מודרות בארה״ב של שנות ה 70, אך שורשיו התרבותיים נמצאים גם בקירות רומא העתיקה, בכתובות מערות ובשלטים מהפכניים ברחובות פריז של 1968. במרוצת השנים, הגרפיטי עבר אבולוציה מורכבת – מטאג פשוט ועד יצירות קיר מרהיבות באורך עשרות מטרים, מפעולת לילה חתרנית ועד אמנות מוכרת בגלריות ובמוזיאונים.

ההבחנה בין גרפיטי ואמנות רחוב נוגעת בשאלות של חוקיות, נראות, אסתטיקה וקהל יעד. בעוד הגרפיטי נותר לרוב פעולה לא חוקית, שנעשית במהירות ומתוך מטרה להיראות על אף האיסור – אמנות הרחוב מאמצת לעיתים את הממסד, משתפת פעולה עם העירייה ומציגה עצמה כאמנות נגישה ורחבה. ועדיין, הגבולות מטושטשים – ולעיתים אותו אמן יוצר בשני העולמות.

העולם המושגי של הגרפיטי כולל טכניקות מגוונות: טאג, Throw-up, פיס, שבלונות, פוסטרים, סטיקרים ודמויות. כל טכניקה מבטאת רמה אחרת של מורכבות, זמן והשקעה – ויחד הן יוצרות ארסנל שלם של שפה חזותית, שמדברת את השכונה ואת רוח הזמן.

עם התפשטותו של הגרפיטי לכל קצוות תבל, הוא הפך לכוח גלובלי. אמנים מובילים כמו גם קהילות אנונימיות, משפיעים על השיח האמנותי, התרבותי והפוליטי של תקופתנו. גם בישראל, סצנת הגרפיטי פורחת – מתל אביב ועד חיפה, מירושלים ועד באר שבע, עם קולות גבריים ונשיים, מזרמים אמוניים וחילוניים, מהמרכז ומהפריפריה.

בין אם אנו רואים בגרפיטי ונדליזם ובין אם אמנות, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו. הוא נמצא שם – על הקיר, על הגדר, על תיבת החשמל – ומזמין אותנו לקרוא, להבין, לפרש, להתעצבן או להתאהב. הוא תזכורת לכך שהרחוב חי, מדבר, חולק מחשבות וחולם.

הגרפיטי הוא ראי של החברה, של הזמן, של המקום. הוא חמקמק אך תמיד נוכח, פרובוקטיבי אך גם פיוטי, אישי אך גם אוניברסלי. להבין אותו – זה להבין חלק חשוב במארג התרבות העירונית של המאה ה-21.