פתיח
מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023, ישראל מתמודדת לא רק עם חזית צבאית מול חמאס בעזה, אלא גם עם חזית תודעתית בינלאומית קשה ומורכבת. המתקפה הרצחנית של חמאס יצרה גל ראשוני של הזדהות עם ישראל ברחבי העולם, אך ככל שמבצעי התגובה הצבאיים ברצועה נמשכו – והתמונות מעזה הציפו את הרשתות החברתיות – התודעה הציבורית העולמית החלה להשתנות.
ישראל מוצאת את עצמה בעמדה מורכבת: מצד אחד היא פועלת להגן על אזרחיה ולשחרר בני ערובה, ומצד שני נאלצת להתמודד עם דימויים ויזואליים קשים מהשטח שמציגים את הצד הפלסטיני כקורבן. ההסברה הישראלית מנסה להסביר את מורכבות המציאות, אך מאמצים אלה מתקשים לחדור לעולם שבו מיליוני מוסלמים פזורים באירופה, בצפון אמריקה, באסיה ובאפריקה – רבים מהם עם נגישות רחבה לזירות התקשורת המקומיות, לפוליטיקה ולמרחב הציבורי.
בעידן שבו תמונה אחת של גרפיטי הופכת ויראלית תוך דקות, ישראל נאלצת להתמודד עם מציאות שבה הסיסמאות על הקירות – “From the river to the sea”, “Israel = Apartheid” או “Death to Zionists” – זוכות לחשיפה עצומה ולעיתים אף מעצבות את דעת הקהל העולמית יותר מנאומים דיפלומטיים רשמיים.
הפער בין שיח ההסברה המורכב של ישראל לבין המסרים הפשוטים והבולטים של הגרפיטי מדגיש את האתגר: בעוד שישראל מנסה להסביר עובדות, הקירות בעולם צועקים בסיסמאות קצרות, גרפיות ורגשיות – ובכך קובעים את הנרטיב ברחוב.
גרפיטי פוליטי כזירה של מחאה
המרחב הציבורי כמדיום
המרחב הציבורי היה מאז ומעולם זירה פתוחה של עימותים, מחאות והבעת זהות. גרפיטי, כאחת מצורות הביטוי הישירות ביותר, מהווה כלי שמנצל את המרחב הזה באופן בלתי אמצעי. שלא כמו אמנות בגלריות או מאמרים בעיתון, הגרפיטי אינו זקוק לתיווך של מוסדות תרבות או כלי תקשורת – הוא מופיע מול עיני כל מי שעובר ברחוב, ובכך הוא דמוקרטי, זמין ונגיש לכל אחד.
בניגוד להפגנה זמנית או פוסט ברשתות החברתיות, שלרוב נעלמים תוך שעות או ימים מהשיח הציבורי, גרפיטי נשאר. כתובת על קיר יכולה להישאר שבועות ואף חודשים, עד שמישהו מוחק אותה או עד שהיא מתכסה בגרפיטי חדש. יש בכך כוח השפעה עצום: המסר לא תלוי בלייקים, אלגוריתמים או סיקור תקשורתי, אלא מתנוסס מול עיני הציבור הרחב ללא תיווך. זוהי תודעה מתמשכת במרחב הפיזי.
בנוסף, גרפיטי נושא אופי ויזואלי בולט. הוא מגלם צבעים חזקים, אותיות גדולות, ולעיתים קריקטורות ודימויים קשים שנחרטים בזיכרון. כך הופך הרחוב למעין עיתון חזותי שמדבר אל ההמונים בשפה קצרה, פשוטה ומיידית. מסר כמו “Free Palestine” או “Israel = Apartheid” אינו דורש ידע מוקדם; הוא ברור לכל מי שנחשף אליו, ודווקא בכך טמון כוחו.
המרחב הציבורי הוא גם מקום של עימות מתמיד: כל גרפיטי עלול להימחק על ידי הרשויות, להיצבע מחדש על ידי אמן אחר, או להפוך ל"חומת שיח" שבה מסרים מתנגשים זה בזה. המאבק אינו רק על מה שנכתב, אלא על מי שולט בנראות העירונית.
במצב הנוכחי, שבו מיליוני אנשים מתווכחים על ישראל והסכסוך במזרח התיכון, הגרפיטי מעניק במה חלופית למי שחשים כי קולם לא נשמע בתקשורת הממוסדת. הוא מתפקד כמעין מיקרופון פתוח שבו כל אחד יכול לצעוק את עמדתו – בלי מגבלות צנזורה, בלי אישורי עירייה ובלי פרשנים באמצע. בכך, הגרפיטי ממחיש את העוצמה של המרחב הציבורי: הוא אינו רק מקום פיזי, אלא זירה חיה ודינמית של דעות, מאבקים ותעמולה.
מוקדים מרכזיים לכתובות אנטי-ישראליות
פריז וצרפת
צרפת חוותה גל עצום של גרפיטי אנטי-ישראלי. כתובות כמו “Palestine will be free” לצד מגני דוד בצורת מטרה הופיעו ברובע ה-10 של פריז. בתי כנסת הושחתו במרסיי, ליון ופריז. במאי 2025, צבע ירוק הותז על אנדרטה לשואה ועל מסעדה יהודית במרכז העיר – מקרה שהוגדר על ידי הרשויות כמעשה אנטישמי מובהק. צרפת, שבה קהילה יהודית גדולה לצד קהילה מוסלמית רחבה, הפכה לזירה טעונה במיוחד. הגרפיטי שימש כלי במאבק התודעתי בין הקבוצות.
ברלין וגרמניה
בברלין, עיר עם מסורת גרפיטי חזקה, הופיעו עשרות מקרים של כתובות אנטי-ישראליות: מגני דוד רוססו על בתי יהודים, תזכורת מצמררת לרדיפות העבר. תחנות רכבת וכתלי אוניברסיטאות רוססו בסיסמאות “From the river to the sea”. בין אוקטובר לנובמבר 2023 נרשמו מעל 1,400 אירועים בעיר, רובם הגדול בעלי אופי אנטי-ישראלי או אנטישמי.
אתונה ויוון
באתונה, אחד המוקדים הבולטים, פרץ עימות פומבי בין שגריר ישראל לראש העיר. השגריר התריע כי הגרפיטי האנטישמי פוגע בביטחון התיירים היהודים והישראלים. ראש העיר טען כי מדובר בחופש ביטוי והוסיף ביקורת חריפה על ישראל. במקביל, העירייה דיווחה שנמחקו מאות כתובות פוליטיות באמצעות מכונות ניקוי, אך אלה הופיעו מחדש כמעט מיידית.
ארצות הברית
בארה״ב, בעיקר בקמפוסים ובערים גדולות, הגרפיטי הפך לכלי ביטוי מרכזי: בלוס אנג'לס רוססו על קירות בשכונת פיירפקס, מרכז יהודי היסטורי, כתובות כמו “Israel = Nazis”. בברוקלין רוססה על דלת מנהלת המוזיאון כתובת בצורת החץ האדום המזוהה עם חמאס. בקמפוסים של אוניברסיטאות מובילות הופיעו כתובות פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות על קירות ספריות, מעונות וגשרים.
קנדה
גם בערי קנדה נרשמו מקרים דומים. במונטריאול ובטורונטו רוססו כתובות על בתי כנסת, בתי ספר יהודיים וחנויות בבעלות יהודית.
ניו זילנד ואוסטרליה
באוקלנד, ניו זילנד, רוסס גרפיטי על גדר בית כנסת “Beth Shalom” עם מסרים פרו-פלסטיניים. באוסטרליה, בסידני ומלבורן, הופיעו כתובות כמו “Free Gaza” לצד ציורי קריקטורות אנטישמיות.
ההיבט האמנותי מול ההיבט הפלילי
גרפיטי תמיד חי על התפר שבין אמנות לבין ונדליזם. מצד אחד, הוא נתפס כצורת ביטוי אמנותית חתרנית, שמאתגרת את הממסד, מייצרת נוכחות במרחב הציבורי ומעניקה קול לקבוצות מודרות. רבים רואים בו ביטוי אותנטי לרחשי הלב של הרחוב, סוג של אמנות דמוקרטית שאינה זקוקה לגלריות או לאוצרות. מצד שני, ברגע שהגרפיטי נושא אופי פוליטי קיצוני, אלים או אנטישמי, במיוחד מאז 7.10, קשה להמשיך להתייחס אליו כאל "אמנות". רבות מהכתובות שנראו מאז אינן יצירות חזותיות מורכבות או אסתטיות, אלא סיסמאות או דימויים בוטים. אלו אינם ביטויי יצירה אלא כלי תעמולה פוליטית, שלעיתים גם יוצרים תחושת איום ממשית על קהילות יהודיות וישראליות בעולם.
מכאן עולה גם השאלה המשפטית: מה דינה של כתובת כזו? בבריטניה, לדוגמה, גרפיטי נחשב לעבירה פלילית תחת סעיף Criminal Damage, והעונשים יכולים להגיע מקנסות ועד מאסר. החוק הבריטי אינו מתמקד דווקא בתוכן, אלא בעצם הפגיעה ברכוש הציבורי או הפרטי. בגרמניה ובצרפת, שבהן קיים רגישות היסטורית לנושאי אנטישמיות ושנאת זרים, פועלות יחידות עירוניות מיוחדות לניקוי מיידי של כתובות בעלות תוכן שנאה. כך מנסות הרשויות למנוע מהמסרים הללו להכות שורש במרחב הציבורי. ביוון, ובעיקר באתונה, עלו יוזמות חקיקה שמגבילות מכירת תרסיסי צבע לקטינים ומחייבות הצגת תעודת זהות ברכישה, מהלך שמזכיר את המודל הבריטי ומנסה לצמצם את קלות הגישה לפחיות צבע.
כך, נוצר קונפליקט מתמשך: בעוד שחלק מהציבור והאקטיביסטים טוענים שגרפיטי הוא אמנות חופשית וביטוי דמוקרטי, רשויות החוק מתייחסות אליו כאל פשע רכוש ולעיתים אף כאל ביטוי שנאה פלילי. הגבול בין אמנות לוונדליזם, אם כן, אינו רק שאלה אסתטית – אלא גם משפטית, פוליטית וחברתית, במיוחד כאשר מדובר בכתובות פוליטיות אנטי-ישראליות בעידן שאחרי 7.10.
המתח שבין חופש הביטוי להסתה
כתובות גרפיטי פוליטיות מעלות אחת מהשאלות הדמוקרטיות המורכבות ביותר: היכן עובר הגבול בין חופש הביטוי לבין הסתה לשנאה או אלימות. מצד אחד, חופש הביטוי נחשב לאבן יסוד במשטרים דמוקרטיים. הוא מאפשר לאזרחים להביע עמדות פוליטיות, להביע ביקורת על ממשלות, ולשתף מחאות חברתיות. מצד שני, כאשר הביטוי הופך לפוגעני, אנטישמי או קורא לאלימות, מתעוררת השאלה האם עדיין מדובר בזכות יסוד – או שכבר מדובר בהפרה של החוק.
האם למחוק כל ביטוי פוליטי קיצוני?
דמוקרטיות ליברליות מבוססות על ההנחה שגם דעות קשות, מנוגדות ואף קיצוניות זכאיות להישמע. השלטון אינו רשאי, בדרך כלל, למחוק מסרים רק משום שהם בלתי פופולריים או שנויים במחלוקת. גרפיטי עם הכיתוב “Free Palestine” או “End the Occupation” נתפס ברוב המדינות המערביות כקריאה פוליטית לגיטימית – גם אם היא אינה נוחה לישראל או לקהילות יהודיות. מחיקה של כל ביטוי ביקורתי תיתפס כצנזורה ותפגע באמון הציבור בשלטון.
עם זאת, כאשר מסרים עוברים שלב והופכים לקריאות ישירות לאלימות – למשל “Death to Zionists” או ציור של מגן דוד בתוך כוונת רובה – כאן נכנס שיקול משפטי אחר לגמרי. ברגע שהביטוי כולל דה-הומניזציה (הצגת קבוצה שלמה כאויב שיש להשמידו) או הנעה לפעולה אלימה, הוא עובר את הגבול הלגיטימי. במקרים כאלה, הרשויות רואות בכך לא ביטוי פוליטי אלא הסתה.
כיצד מבדילים בין מחאה לגיטימית לבין שנאה?
ההבחנה אינה פשוטה. לעיתים המסרים הם דו-משמעיים: סיסמה כמו “From the river to the sea” יכולה להתפרש בעיני תומכי פלסטין כקריאה לחופש, אך בעיני ישראלים ויהודים רבים – כקריאה לביטול קיומה של מדינת ישראל. שופט, עירייה או משטרה נדרשים לפרש את ההקשר: מי כתב, היכן נכתב, מה ההשלכות על הציבור, והאם יש חשש ממשי לאלימות.
בגרמניה, לדוגמה, קיים רף רגיש במיוחד בשל ההיסטוריה של השואה. גרפיטי אנטישמי נמחק במהירות ולעיתים מביא לפתיחה בהליכים פליליים. בצרפת, שבה קיימת מתיחות גבוהה בין קהילות מוסלמיות ויהודיות, העיריות מנסות לאזן – מאפשרות מסרים פרו-פלסטיניים כלליים, אך מוחקות מיידית סמלים אנטי-יהודיים או נאציים. בארצות הברית, לעומת זאת, תיקון ראשון לחוקה מעניק חופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל – ולכן רק במקרים של קריאה ישירה לאלימות הרשויות מתערבות.
פרקטיקות של רשויות מקומיות בעולם
- ברלין: צוותי ניקוי ייעודיים מוחקים במהירות כל כתובת שנושאת אופי אנטישמי, כחלק ממדיניות "אפס סובלנות".
- לונדון: החוק הבריטי אוסר מכירת ספריי צבע לקטינים, ומטיל קנסות על גרפיטי פוגעני, אך עדיין מאפשר שטחים חוקיים ל"אמנות רחוב".
- אתונה: בעקבות הלחץ הבינלאומי, העירייה שוקלת חקיקה שתאסור על קטינים לרכוש תרסיסי צבע, ובמקביל מתמודדת עם השאלה כיצד לאזן בין חופש הביטוי לבין מקרים של גרפיטי אנטי-ישראלי.
השפעות חברתיות
מעבר לשאלה המשפטית, מדובר גם בשאלה חברתית עמוקה. עבור קהילות יהודיות בעולם, הופעת גרפיטי אנטי-ישראלי ואנטישמי יוצרת תחושת חוסר ביטחון ואף פחד יומיומי. לעומת זאת, עבור קבוצות פרו-פלסטיניות, מחיקת הכתובות נתפסת כסתימת פיות והגבלת חופש הביטוי. כך הופך הגרפיטי עצמו למוקד של עימות לא רק בין ישראל לפלסטינים, אלא גם בין ערכים ליברליים מתנגשים – חופש הביטוי מול זכות לחיים ללא שנאה והסתה.
התוצאה היא מצב פרדוקסלי: ככל שהעולם מנסה להגן על חופש הביטוי, הוא נאלץ להתמודד עם ביטויים שעלולים לערער את יסודות הדמוקרטיה עצמה. המתח הזה מתחדד במיוחד מאז 7.10, כשסיסמאות אנטי-ישראליות חוצות את הגבול בין מחאה פוליטית לגיטימית לבין קריאות בוטות לשנאת עם שלם.
ההשפעה על הקהילות היהודיות והישראליות בעולם
עבור קהילות יהודיות וישראליות ברחבי העולם, הופעת גרפיטי אנטי-ישראלי או אנטישמי אינה נתפסת רק כציור קיר, אלא כמעשה שמערער את תחושת הביטחון הקיומי. האיום כאן הוא פסיכולוגי, חברתי וסימבולי גם יחד. כאשר בית כנסת מושחת בכתובת “Free Gaza” מלווה במגן דוד בצורת מטרה, או כאשר מסעדה יהודית נצבעת בסיסמאות “Death to Zionists”, מדובר לא רק בוונדליזם אלא במסר חברתי שמכוון ישירות כלפי הקהילה. עבור חברי הקהילה המקומית, עצם המראה של הכתובת מחזק תחושת מצור, רדיפה או ניכור – גם אם לא נגרם נזק פיזי ממשי.
במקומות שבהם קהילות יהודיות קטנות ומבודדות כמו פורטוגל, ניו זילנד או יוון, ההשפעה אף חזקה יותר. אנשים שמגיעים לבית הכנסת או לבית הספר של ילדיהם ונתקלים בכתובות גרפיטי פוגעניות, חשים כי עצם נוכחותם בעיר מוטלת בספק. זהות יהודית או ישראלית הופכת לפתע לנטל ציבורי, לאות שמזמין מתקפה. בכך, הגרפיטי מתפקד ככלי של טרור פסיכולוגי יומיומי – הוא לא הורג, אך הוא שוחק את תחושת השייכות והביטחון.
עבור ישראלים בחו״ל, החוויה דומה אך בעלת ניואנס נוסף. תייר ישראלי שנתקל ברחוב בברלין או בפריז בכתובת “Israel = Apartheid” נאלץ להתמודד עם עוינות גלויה כלפי ארצו, גם אם היא מופיעה בהקשר של מחאה פוליטית כללית. הרגע הזה מערער את תחושת הקבלה הבסיסית במרחב הציבורי: מישהו בחר להפנות את זעמו אל עבר המדינה שממנה באת, ולעיתים גם כלפי הזהות האישית שלך. החוויה הזו יכולה להוביל להימנעות מביקור במקומות מסוימים, או לחרדה גוברת בקרב ישראלים המתגוררים מחוץ לישראל לטווח ארוך.
יחד עם זאת, יש להבין כי מנקודת מבט פלסטינית ופרו-פלסטינית, הגרפיטי ממלא תפקיד הפוך לחלוטין. עבורם, מדובר בכלי זמין ונגיש להפיץ מודעות עולמית לסבל הפלסטיני בעזה ולתחושת האי-צדק. קהילה שחשה מודרת מהשיח הפוליטי או שאינה זוכה לייצוג מספק בתקשורת הממסדית, רואה בקירות העיר הזדמנות לקחת בעלות על המרחב ולהשמיע קול שלא ניתן להתעלם ממנו. כתובות אלה נתפסות בעיניהם לא כקריאה לשנאה, אלא כצורת מחאה אותנטית שנועדה לעורר דיון ציבורי ולהציב את עזה במרכז התודעה הבינלאומית.
כך נוצר מצב של עימות נרטיבי במרחב הציבורי: מה שבעיני קהילה אחת הוא ביטוי של שנאה המאיים על ביטחונה, נתפס בעיני קהילה אחרת ככלי של צדק חברתי ומאבק לשחרור. המתח הזה הופך את הגרפיטי לאחד הסמלים המוחשיים ביותר של הקונפליקט הגלובלי סביב ישראל והפלסטינים – לא רק במזרח התיכון, אלא גם בלב הערים הגדולות בעולם.
תקשורת ורשתות חברתיות
בעידן הדיגיטלי, לגרפיטי יש חיים כפולים: מצד אחד הוא מתקיים על הקיר הפיזי במרחב הציבורי, ומצד שני,ברגע שהוא מתועד ומופץ ברשתות החברתיות, הוא עובר למרחב הווירטואלי ומשם יכול להגיע לקהל של מיליונים. כתובת שנצבעה בסמטה צדדית בפריז, ברלין או אתונה יכולה להיחשף בתוך דקות דרך טוויטר אינסטגרם או טיקטוק, ולהפוך לחלק ממאבק תודעתי גלובלי.
הטבע של הרשתות החברתיות מבוסס על ויזואליות וקלילות. תמונה של גרפיטי היא קצרה, חד משמעית, ומתקשרת ישירות לרגש. לעומת פוסטים ארוכים או נאומים פוליטיים שמצריכים הקשבה והעמקה, הגרפיטי מספק מסר פשוט ומיידי שקל לצלם, לשתף ולהפיץ, בלי צורך בהקשר או הסבר מורכב.
כל אירוע גרפיטי הופך כך ל"תחנת תקשורת" בפני עצמה: הוא לא רק מיועד לעוברי אורח במקום שבו רוסס, אלא גם ל"עוברי אורח דיגיטליים" ברחבי העולם. ברגע שתמונה זוכה לאלפי שיתופים, ההשפעה של אותו קיר בודד מתעצמת פי כמה. המסר שהתחיל כפעולה מקומית מוגבלת – פעולה של אקטיביסט יחיד או קבוצת מחאה – הופך לחלק ממערכת פרופגנדה עולמית.
דינמיקה זו מקבלת משנה תוקף כשמתווספים אליה גופי תקשורת מסורתיים. לעיתים כלי תקשורת בינלאומיים מדווחים על הופעת כתובות גרפיטי אנטי-ישראליות בעיר מסוימת, ומשלבים צילומים שלהן בכתבות חדשותיות. כך, הסיסמאות חודרות לא רק לרשתות החברתיות אלא גם לחדשות המרכזיות בטלוויזיה ובעיתונות המודפסת. השילוב בין עיתונות קלאסית לבין פלטפורמות דיגיטליות הופך את הגרפיטי לכלי תעמולה עם טווח פעולה כמעט בלתי מוגבל.
מנקודת מבט ישראלית, האתגר גדול במיוחד. בעוד שישראל מנסה להעביר מסרים מורכבים באמצעות סרטוני הסברה, נאומים ודוברים רשמיים, הגרפיטי עובד במישור רגשי, ישיר, ובלתי מתווך. הוא מנצל את עקרונות הוויראליות: פשטות, בהירות ויכולת לעורר תגובה מיידית. ברשתות החברתיות, מסרים כאלה יכולים להתרחב בצורה אקספוננציאלית, כשהם מנותקים מהקונטקסט המקומי והופכים לסמלים אוניברסליים של מאבק.
יש לכך גם ממד מסוכן: פעמים רבות תמונה אחת של גרפיטי אנטי-ישראלי מוצגת בהקשרים שקריים. תמונה מצולמת בברלין יכולה להיות מוצגת כאילו צולמה בפריז; כתובת מלפני שנים יכולה לחזור ולהפוך ויראלית כאילו נכתבה אתמול. היכולת של הרשתות להוציא את הגרפיטי מהקשרו המקורי ולהפוך אותו לחלק מנרטיב רחב יותר מחדדת את השימוש בו כ־propaganda tool, ולא רק כביטוי אישי או מקומי.
בנוסף, ישנו אפקט של חיקוי. ברגע שתמונה של כתובת אנטי-ישראלית זוכה לתפוצה בינלאומית, אקטיביסטים בערים אחרות מקבלים השראה לחקות את הסגנון, את הסיסמאות או את הדימויים. כך נוצרת מעין "שרשרת העתקה" שבה אותו מסר חוזר שוב ושוב על קירות שונים ברחבי העולם, מה שמעניק לו תחושת כוח ו"הכרה גלובלית".
לבסוף, חשוב להבין כי בעידן של מאבקי נרטיב בינלאומיים, הרשתות החברתיות משמשות זירה מרכזית, ולעיתים אף חשובה יותר מזירת הקרב עצמה. גרפיטי פוליטי נגד ישראל מאז 7.10 אינו מתקיים רק במרחב האורבני, אלא גם כטקסט ויזואלי שמופיע באינספור פידים דיגיטליים. בכך הוא משרת את האסטרטגיה התודעתית של תנועות פרו-פלסטיניות, ומעמיק את הפער בין מאמצי ההסברה הישראליים המורכבים לבין הסיסמאות הפשוטות והחזקות שממשיכות להדהד על קירות – ועל מסכים – ברחבי העולם.
סיכום: גרפיטי כפוליטיקה חיה על הקירות
מאז 7 באוקטובר 2023, גרפיטי פוליטי אנטי-ישראלי הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח הגלובלי. הוא מתפרץ במרכזי ערים באירופה, באוניברסיטאות בארה״ב, בבתי כנסת בניו זילנד ובמסעדות יהודיות ביוון.
הוא מבטא מחאה אמיתית, אך לעיתים קרובות גם שנאה עמוקה. הוא מערער קהילות יהודיות וישראליות, ומציב בפני הרשויות אתגר: איך לשמור על חופש הביטוי במרחב הציבורי, מבלי לאפשר להסתה ושנאה להתפשט.
בסופו של דבר, הקירות הפכו למראה של הקונפליקט: הם מספרים סיפור של מאבק על תודעה, זהות, וזכות הקיום של ישראל – לא רק במזרח התיכון, אלא גם בלב הערים הגדולות בעולם.
