8 פסיקות תקדימיות ממקומות שונים בעולם
פוסט זה עוסק במתח שבין אמנות רחוב, כצורת ביטוי חופשית וציבורית, לבין שאלות של זכויות יוצרים וקניין רוחני. אמנות רחוב ממוקמת על קירות במרחבים עירוניים, ולעיתים רבות נחשבת זמנית ובלתי רשמית. עם זאת, בשנים האחרונות עולה המודעות לצורך להגן משפטית על יצירות אמנות רחוב מפני ניצול מסחרי ללא רשות, ומקרים משפטיים שונים משקפים את המורכבות של הסוגיה.
במהלך השנים האחרונות חל שינוי משמעותי: אמני גרפיטי רבים החלו לפעול באופן חוקי, תוך ניצול הכישורים שצברו ליצירת קריירות לגיטימיות ורווחיות. ערים רבות בעולם מאפשרות כיום ציור על קירות ציבוריים כחלק מהנוף העירוני. שינויים אלה הביאו לעלייה בהכרה הציבורית באמנות הרחוב, ולעניין גובר בתיעוד ותמיכה בעבודות אלה.
הפוסט הבא מתאר 8 פסיקות תקדימיות ממקומות שונים בעולם (ניו יורק, תל אביב, ברלין, לונדון) שמשמשות אבני דרך בהגדרת אמנות הרחוב כאמנות הנתונה תחת חוק זכויות יוצרים ומתריעות כי פגיעה בזכויות האמנים עלולה להביא איתה תשלום פיצויים. פסיקות אלו משקפות את המגמה העולמית להכיר באמנות רחוב כתחום יצירתי שווה ערך לאמנות מסורתית. התקדים המשפטי יוצר תשתית להכרה בזכויות יוצרים ובזכויות מוסריות של אמני רחוב, גם במקרים שבהם היצירה נוצרה על רכוש ציבורי או ללא אישור.
התמונות בפוסט מספרות את סיפורה וייחודה של אמנות הרחוב ולאו דווקא קשורות לנושא הספציפי של הפוסט או לאחד מפסקי הדין המוצגים בו.
בתמונה נראית היצירה "My God, Help Me to Survive This Deadly Kiss" – של האמן הרוסי Dmitri Vrubel. היצירה, הידועה גם בשם "The Fraternal Kiss", היא אחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר על חומת ברלין. הציור מתאר נשיקה "אחוותית" בין ליאוניד ברז'נייב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ואריך הונקר, מזכיר המפלגה הסוציאליסטית של מזרח גרמניה. היצירה הפכה לאייקון תרבותי המבטא את מערכת היחסים הקרובה אך המתוחה בין שתי המדינות הקומוניסטיות, והיא אחת האטרקציות המרכזיות ב-East Side Gallery, הגלריה הפתוחה על חומת ברלין.
זכויות יוצרים של אמנות רחוב - פסק דין גרמני 1995
לאחר נפילת חומת ברלין, רבים מהציורים שצוירו על גבי החומה הפכו לאייקונים תרבותיים בעלי ערך אמנותי והיסטורי. בין הציורים היו דימויים של פנים, מסרים פוליטיים ואמנות מופשטת. בית המשפט הפדרלי עסק בשאלת ההגנה המשפטית על ציורי קיר שנוצרו על חומת ברלין. מדובר בפסק דין בעל חשיבות רבה, שהשפיע על האופן שבו אמנות רחוב נתפסת במסגרת דיני זכויות יוצרים.
פסיקת בית המשפט
בית המשפט הפדרלי הגרמני קבע שציורי הקיר על חומת ברלין מהווים "יצירה אישית של ביטוי אינדיבידואלי". על סמך עיקרון זה, הוא פסק כי הציורים זכאים להגנה תחת דיני זכויות יוצרים הגרמניים. ההחלטה כללה מספר קביעות חשובות:
הגדרה כיצירה מוגנת – בית המשפט ציין כי כדי שיצירה תהיה מוגנת בזכויות יוצרים, היא חייבת להיות תוצר של יצירתיות אישית ובעלת אופי אינדיבידואלי. ציורי הקיר על חומת ברלין עמדו בתנאים אלה.
אמנות רחוב כמוגנת בזכויות יוצרים – פסק הדין הרחיב את ההגנה המשפטית לאמנות רחוב, תוך הכרה בערכה התרבותי והאמנותי. בכך, נקבע שאמנות רחוב אינה מוחרגת מדיני זכויות יוצרים רק בגלל מיקומה במרחב הציבורי.
שמירה על ייחודיות היצירה – הציורים הוכרו כיצירות ייחודיות, ולא רק כאלמנטים אקראיים או זמניים. הדבר חיזק את מעמדם של אמני רחוב כמי שזכאים לזכויות יוצרים על יצירותיהם.
פסק הדין של בית המשפט הפדרלי הגרמני היווה ציון דרך חשוב בכמה היבטים:
הכרה משפטית באמנות רחוב – פסק הדין הרחיב את ההגדרה של יצירה מוגנת, והכיר בכך שאמנות רחוב, גם כאשר היא נוצרת במרחב ציבורי ולעיתים ללא אישור, זכאית להגנה תחת חוקי זכויות יוצרים.
חיזוק מעמד אמני רחוב – ההחלטה העניקה לאמני רחוב גרמנים אמצעי חוקי להגן על יצירותיהם מפני שימוש מסחרי או השחתה.
השלכות תרבותיות ומשפטיות – פסק הדין לא רק שהכיר בערכה האמנותי של אמנות רחוב, אלא גם חיזק את מעמדה כחלק בלתי נפרד מהתרבות העכשווית. הוא שימש כהשראה למקרים דומים במדינות אחרות, שבהן נדרשו בתי המשפט להכריע בסוגיות דומות.
הגבלות על ניצול מסחרי – בעקבות פסק הדין, הובהר שגם אם היצירה ממוקמת במרחב ציבורי, ניצולה המסחרי דורש את הסכמת היוצר, מה שמקטין את האפשרות להפרות זכויות יוצרים.
פסק הדין משנת 1995 יצר תקדים חשוב שעיצב את היחס בין אמנות רחוב לחוקי זכויות יוצרים. הוא הדגיש את הערך התרבותי והאמנותי של יצירות רחוב והיווה בסיס להתפתחויות משפטיות נוספות בתחום, במיוחד במאבקים נגד ניצול מסחרי לא מורשה של יצירות. ההכרה בציורי חומת ברלין כיצירות מוגנות הייתה לא רק צעד משפטי, אלא גם מהלך שמעמיד את אמנות הרחוב בקדמת הבמה כאמצעי לביטוי אישי וכחלק מהמורשת התרבותית.
בתמונה יצירתו של Carmen Leidner בשם No Man's Land – יצירה מעוררת מחשבה שמתמודדת עם נושאים של בידוד, גירושין, ומורכבויות של גבולות. קרמן ליידנר, הידועה בחקירתה את המרחב וההשלכות הסמליות שלו, עוסקת פעמים רבות בקשרים בין אנשים וסביבותיהם, תוך כדי שאלת טבע השייכות והזהות.היצירה נמצאת ב-East Side Gallery, הגלריה הפתוחה על חומת ברלין.
זכויות יוצרים של אמנות רחוב - פסק דין גרמני 2007
פסק דין זה עסק בציור קיר על חומת ברלין היווה אבן דרך בהכרה בזכויות אמני רחוב, גם כאשר יצירותיהם נוצרו באופן לא חוקי. האירוע נסב סביב ציור גרפיטי שהוסר מהחומה ונמכר לצרכים מסחריים, ללא ידיעת היוצרים או אישורם.
עיקרי פסק הדין:
הגנה מפני ניצול מסחרי: בית המשפט הבהיר כי אמנים זכאים להתנגד לשימוש מסחרי ביצירותיהם ללא אישורם, גם אם היצירה נוצרה על רכוש פרטי או ציבורי ללא רשות. נקבע כי עצם העובדה שהיצירה נוצרה ללא היתר אינה שוללת את זכויות היוצרים או הזכויות המוסריות של האמן.
זכויות מוסריות: בפסק הדין הודגשו הזכויות המוסריות של האמנים, המעניקות להם זכות להתנגד לפגיעה בכבודם או במוניטין שלהם באמצעות שינוי או שימוש מסחרי ביצירותיהם ללא אישור.
איזון בין זכויות בעלי הנכס לזכויות האמן: בית המשפט נדרש לאזן בין זכויות הבעלות של בעלי הנכס (במקרה זה, חומת ברלין) לבין זכויות היוצרים של האמנים. ההכרעה נטתה לטובת האמנים, מתוך הכרה בחשיבות של הגנה על יצירה מקורית ועל היוצרים עצמם.
השלכות פסק הדין: פסק הדין חיזק את מעמדם של אמני רחוב בגרמניה ובעולם כולו. הוא הדגיש כי יצירות אמנות, גם אם הן ממוקמות במרחב הציבורי ונעשו ללא היתר, זכאיות להגנה משפטית מפני ניצול מסחרי בלתי הוגן. כמו כן, הוא יצר תקדים משפטי שמכבד את הייחודיות והמאמץ האמנותי של אמני רחוב, ומעודד התייחסות רצינית יותר לעבודותיהם גם מבחינה חוקית וגם מבחינה תרבותית.
בתמונה יצירה טיפוסית של בנקסי. היצירה Graffiti Area, הידועה גם בשם Guard Dog, היא לעג למשטרת ולרשויות, ומציגה שוטר וכלבו הפודל שמבצעים סיור באזור גרפיטי ייעודי. היצירה נמצאת ברחוב ריבינגטון במרכז שורדיץ' בלונדון, בתוך מנהרת רכבת ישנה. היצירה של בנקסי נחשבת ליצירת מופת מקומית, והיא מוגנת בכיסוי פרספקס כבר כ-15 שנים, ועדיין קהל רב מתאסף כדי לראותה.
זכויות יוצרים של אמנות רחוב - פסק דין בריטי, Banksy 2014
האירוע התרחש כאשר שוכר של בניין באנגליה הסיר ציור גרפיטי שBanksy יצר על הקיר החיצוני של הנכס. השוכר פעל ללא אישור המשכיר, מתוך מחשבה שהציור עשוי להניב לו ערך כלכלי רב והוא ביקש למכור אותו.
בעלי הנכס, המשכיר, הגיש תביעה נגד השוכר בטענה שהפעולה מפרה את חוזה השכירות ואת הבעלות הפיזית על הקיר ועל הציור. התביעה עוררה שאלות מעניינות על הבעלות בציור גרפיטי שנעשה על נכס פרטי ועל זכויות היוצרים של האמן עצמו.
פסיקת בית המשפט
בפסק הדין, בית המשפט באנגליה קבע מספר עקרונות חשובים:
הבעלות הפיזית על הציור – בית המשפט פסק כי ציור הגרפיטי הוא חלק מהנכס הפיזי שבו הוא נמצא, ולכן שייך למשכיר ולא לשוכר. השוכר, שהסיר את הציור ללא רשות, הפר את חוזה השכירות.
שאלת זכויות היוצרים – אף שהדיון המרכזי בפסק הדין לא התמקד בזכויות היוצרים, ציין בית המשפט כי זכויות היוצרים על הציור שייכות ל-Banksy. מדובר בזכות בלתי תלויה בבעלות הפיזית על הקיר, ומכאן שיש הבחנה בין זכויות פיזיות לבין זכויות אינטלקטואליות.
השלכות המקרה
הפרדה בין בעלות פיזית לזכויות יוצרים – המקרה מדגיש את ההבחנה בין הבעלות על יצירת אמנות כתוצאה ממיקומה הפיזי לבין זכויות היוצרים, השייכות לאמן. כך, גם אם המשכיר הוא הבעלים של הקיר, הוא אינו רשאי לנצל את הציור מבחינה מסחרית ללא אישורו של Banksy.
הגנה על יצירות רחוב – פסק הדין מוסיף נדבך חשוב להכרה בזכויות האמנים, גם כאשר מדובר ביצירות הממוקמות במרחב הציבורי או על קירות בבעלות פרטית.
חוזי שכירות וניהול נכסים – המקרה מצביע על הצורך של בעלי נכסים לכלול סעיפים מפורטים בחוזי השכירות, שמבהירים את הזכויות והחובות בנוגע ליצירות אמנות הנמצאות בנכס.
המקרה משתלב במגמה עולמית של הכרה בזכויות אמנים בתחום אמנות הרחוב. הפסיקה משקפת את האתגר החוקי שנובע משילוב בין דיני קניין, זכויות יוצרים וחוזים, והיא בעלת השלכות משמעותיות גם עבור אמני רחוב אחרים, בעלי נכסים, ושוכרים. בנוסף, המקרה ממחיש את מורכבות העבודה של Banksy, אמן שעובד באופן אנונימי. מצב זה מציב אתגר משפטי לא פשוט, שכן ל-Banksy אין בעלות פיזית על יצירותיו, אך הוא נשען על זכויות היוצרים כדי להגן על הערך התרבותי והכלכלי שלהן.
פסק הדין מהווה ציון דרך במערכת המשפט האנגלית, בכל הנוגע ליחס בין יצירות גרפיטי לבין הבעלות בנכס שעליו הן נמצאות. הוא מדגיש את ההכרה בזכויות יוצרים של אמני רחוב גם כשהיצירות נמצאות במרחב ציבורי או פרטי, ומחדד את חשיבות החוזים בניהול נכסים הכוללים אמנות רחוב.
בתמונה (נלקחה מתוך ויקיפדיה) נראה 5Pointz – קומפלקס מבנים תעשייתיים ברובע קווינס, ניו יורק, שהתפרסם כמרכז לאמנות רחוב וגרפיטי. במשך שנים, המקום שימש כ"גלריה תחת כיפת השמיים" שאליה הגיעו אמנים מכל העולם כדי לצייר על קירות המבנים, באישורו של בעל הנכס Jerry Wolkoff. האזור הפך למוקד תיירותי ולסמל של יצירתיות ושל ביטוי אמנותי חופשי.
זכויות יוצרים של אמנות רחוב - פסק דין אמריקאי 2018
פסק הדין על קומפלקס אמנות הרחוב 5 Pointz הוא אחד המקרים המשמעותיים ביותר בעולם אמנות הרחוב, המסמל את ההכרה בזכויות האמנים בהקשר של גרפיטי ואמנות רחוב.
בשנת 2013, החליט בעל הנכס הנדלני להרוס את המבנים על מנת לבנות במקומם פרויקט מגורים יוקרתי. האמנים שהיו פעילים במקום ניסו לעצור את ההריסה באמצעות הליכים משפטיים, בטענה שגרפיטי במקום מוגן תחת חוק זכויות האמנים החזותיים (Visual Artists Rights Act – VARA), חוק אמריקאי המגן על יצירות אמנות מפני השחתה או הרס. למרות המאמצים, בשנת 2014 הורה הבעלים לצבוע את המבנים בלבן בלילה אחד, מה שהשמיד את כל יצירות האמנות במקום. הצעד הזה גרר ביקורת ציבורית רחבה ונחשב לפגיעה במורשת האמנותית של ניו יורק.
בשנת 2018, פסק בית המשפט לטובת 21 אמנים שיצירותיהם נהרסו. השופט הפדרלי Frederic Block פסק כי פעולותיו של Jerry Wolkoff היו הפרה של חוק VARA, שכן היצירות ב-5 Pointz נחשבו ליצירות אמנות עם "משמעות מוכרת". בנוסף, השופט ציין כי Jerry Wolkoff פעל בצורה חסרת רגישות כאשר השמיד את היצירות ללא הודעה מוקדמת.
פסיקת בית המשפט
בית המשפט פסק פיצויים בסך 6.7 מיליון דולר לטובת האמנים, סכום שנחשב לגבוה ביותר שנפסק אי פעם עבור אמנים חזותיים בתביעה מסוג זה. הסכום שיקף הן את הערך האמנותי של היצירות שנהרסו והן את הנזק המוסרי שנגרם לאמנים.
פסק הדין של 5Pointz הוא לא רק סיפור של מאבק בין אמנים לבעל נכס, אלא גם סיפור על ההכרה בכוחה של אמנות רחוב ועל ההבנה שהיא אינה רק "ונדליזם" אלא חלק משמעותי מהתרבות והמורשת העירונית. הפסיקה יצרה שיח ציבורי רחב על מקומה של אמנות במרחב הציבורי ועל הצורך להגן עליה גם במציאות משתנה של מסחור ופיתוח עירוני.
זכויות יוצרים של אמנות רחוב - פסק דין ישראלי 2024
בישראל, תל אביב 2024, עוסק פסק דין חשוב בזכויותיהם של האמנים יונתן כוכבא ודמיאן טבק ז"ל, שתבעו על שימוש מסחרי בציור קיר פרי יצירתם ללא רשות. בית המשפט קבע כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות, תוך שהוא מדגיש את זכות היוצרים למנוע שינוי ביצירתם או פגיעה במוניטין שלהם. פסק הדין הזה נחשב לאבן דרך בשמירה על זכויות אמני רחוב בישראל. חלק מהתכנים וחלק בנושא זה נלקחו ישירות מתוך פסק הדין.
בין טענות התובעים:
שימוש מסחרי – הנתבעת נהגה לצלם את יצירותיהם, ליצור מהם עותקים אותם ולהדפיס על פוסטרים, קנבס, בטון או חומרים אחרים. הנתבעת העמידה את כל אלו לרשות הציבור ומכרה באופן מסחרי, לרבות בדרך של הפצה ללקוחות פרטיים ועסקיים. עוד נטען, כי ההפצה, המכירה, ההעמדה לרשות הציבור וההחזקה לצרכים מסחריים ועסקיים של העותקים המפרים, מהוות הפרה של זכויותיהם של האמנים, בניגוד לסעיף 48 לחוק זכות יוצרים. בנוסף לכך סבורים התובעים כי הנתבעת התעשרה שלא כדין מעמלם ומיצירותיהם, בחוסר תום לב ותוך הפרה של הלכות המסחר ההוגנים.
גניבת קרדיט – במקרים מסוימים, לא רק שהנתבעת לא ציינה את שם היוצר, היא אף חתכה ומחקה את החתימה של היוצר, כך שהייחוס של היצירה ״נשלל לחלוטין״. במקרים מסוימים אף ניכסה לעצמה את הקרדיט עבור היצירה. הנתבעת העלתה חלק מהיצירות לעמודים השונים שהיא מפעילה ברשתות חברתיות והציגה אותן כאילו נוצרו על ידה.
דרישת פיצויים – בגין מעשיה אלה של הנתבעת סבורים התובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, בגין כל הפרה של זכות היוצרים ובגין כל הפרה של הזכות המוסרית, וזאת כדי סך של 100,000 ש״ח לכל הפרה. בשל מכלול הנסיבות ולצרכי אגרה העמידו עם זאת התובעים את תביעתם על סך של 200,000 ש״ח לכל אחד מהיוצרים ובסך הכל 400,000 ש״ח.
בין טענות הנתבעת:
אין מדובר בתמונות שנמכרו באופן עסקי – הנתבעת סבורה כי מדובר בתביעה מופרכת וחסרת כל שחר. לטענתה, היא מעריכה ואוהבת אמנות רחוב ובטיוליה בדרום תל אביב נתקלה מדי פעם בציורי קיר וצילמה אותם. לאחר שצילמה את התמונות היא פירסמה אותן בדף הפייסבוק שלה מתוך אהבת האמנות. במסגרת אותם פוסטים, הנתבעת לא פרסמה לטענתה כי התמונות הינן למכירה. אמנם, בחלק מהפרסומים בדף הפייסבוק צילמה גם צילומים של היצירות כאשר הן תלויות בדירות שונות. אבל לטענתה, בפועל מדובר בתמונות שהדפיסה ונתנה במתנה לחבריה ללא כל תמורה, היינו אין מדובר בתמונות שנמכרו באופן עסקי.
״לא מדובר ביצירות אמנות״ אלא בסך הכל ב״קשקושי גרפיטי חביבים״ – הנתבעת מדגישה כי לא ציינה בפרסומיה את שמות האמנים, מן הטעם הפשוט שלא ידעה מי יצר את היצירות וגם לא הייתה לה כל דרך לדעת, שכן ״בסך הכל מדובר בגרפיטי ברחוב, ואשר לא היה לו כל פרט מזהה״. בניגוד לטענות הנתבעים סבורה עוד הנתבעת כי ״לא מדובר ביצירות אמנות״ אלא בסך הכל ב״קשקושי גרפיטי חביבים״. לטענת הנתבעת הצילומים של היצירות שצורפו לכתב התביעה נערכו בצורה מגמתית מתוך ניסיון לשוות להם נפח ״גרנדיוזי ובומבסטי״, כאשר בפועל מדובר ב״ציורים חובבניים אשר כמעט כולם כבר לא קיימים בשטח, ואלו שכן קיימים דהו ו/או הושחתו ו/או נמחקו כליל״
אין זכויות יוצרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי – לטענת הנתבעת, הצילומים שבגינם הוגש כתב התביעה והשימוש שעשתה בהם הינו מותר על-פי הוראות חוק זכות יוצרים וזאת לנוכח סעיף 23 לאותו חוק הקובע כי ״שידור או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי״. לשיטת הנתבעת, עסקינן בענייננו בצילומים של ציורי קיר הממוקמים בקביעות במקום ציבורי, ולכן הנתבעת לא ביצעה הפרה כלשהי של הוראות החוק.
גרפיטי ואמנות רחוב הם ונדליזם ולכן – נחלת הכלל – הנתבעת טוענת כי ״ציור גרפיטי היא פעולה בלתי חוקית של ונדליזם״, וכי גם אמני גרפיטי לא מבקשים רשות מבעל הנכס לפני שהם מציירים עליו ולמעשה ״מודעים לעובדה כי ציור גרפיטי במרחב ציבורי הופך אותו לנחלת הכלל״. לשיטת הנתבעת מדובר בתובעים חסרי תום לב, אשר שמו לעצמם מטרה להתעשר שלא כדין על חשבונה של הנתבעת. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי בניגוד לאופן שבו הציגו עצמם התובעים בכתב התביעה, אין מדובר כלל ועיקר באמנים ידועי שם, אלא לכל היותר באמנים ״חובבים״ אשר ״התלבשו״ על הנתבעת ומבקשים להתעשר על חשבונה. שני האמנים לטענתה עוסקים באמנות רחוב כ״תחביב ולא כעיסוק מרכזי״, הם אינם מתפרנסים מאמנות זו, ולא מדובר במשלח ידם.
פסיקת בית המשפט
"אמנות רחוב, בדומה לכל צורת אמנות אחרת, עשויה בהחלטה לגלם השקעה יצירתית משמעותית, מיומנות טכנית גבוהה, וביטוי אישי ייחודי של האמן. העובדה כי היצירה ממוקמת במרחב הציבורי, להבדיל ממוזיאון או גלריה, אינה מפחיתה מערכה האמנותי או מהצורך להגן על זכויותיו של היוצר".
החלטת השופט, רון גולדשטיין, היא כי התובעים אכן זכאים לאכיפת זכויותיהם ולקבלת סעד בגין הפגיעה בהן. בשל הפרת זכות היוצרים תשלם הנתבעת 130,000 לשני האמנים יחד. בנוסף לכך תשלם הנתבעת את שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.
אמנות רחוב - 3 פסקי דין נוספי שמעצבים את הכללים
אמנות הרחוב, שנחשבת לא פעם כמרד יצירתי, מוצאת עצמה יותר ויותר בלבם של דיונים משפטיים. שלושה פסקי דין חשובים מפריז, ארה"ב, וארצות הברית מציירים תמונה ברורה של מאבקם של אמני הרחוב להגן על זכויותיהם מול כוחות מסחריים חזקים.
פסק הדין של Vhils בפריז, צרפת: האמן הפורטוגלי Vhils, שידוע בטכניקות הפיסול הייחודיות שלו על קירות עירוניים, תבע חברה מסחרית שהשתמשה בעבודותיו ללא אישורו בפרסום מקומי. בית המשפט בצרפת פסק לטובתו, וקבע שגם יצירות שממוקמות במרחב הציבורי מוגנות בזכויות יוצרים, ואי אפשר לעשות בהן שימוש מסחרי ללא רשות היוצר.
Revok נגד H&M – ארה"ב: רשת האופנה H&M השתמשה ביצירת גרפיטי של האמן Revok בפרסומת מבלי לקבל אישור. התיק עורר דיון סביב השאלה אם יצירה שנעשתה באופן בלתי חוקי יכולה לזכות להגנה משפטית. אף שהתיק הסתיים בהסדר מחוץ לבית המשפט, הוא שלח מסר ברור: אמני הרחוב יכולים לתבוע את זכויותיהם גם במקרים של יצירות לא חוקיות.
Rime נגד Moschino – ארה"ב: מותג האופנה Moschino כלל אלמנטים מעבודות הגרפיטי של Rime בקולקציה היוקרתית שלו. בית המשפט פסק לטובת האמן, והדגיש כי גם עבודות רחוב זכאיות להגנה משפטית מפני ניצול מסחרי.
הקשר המשותף
שלושת פסקי הדין האחרונים מדגישים שהמרחב הציבורי אינו תירוץ לניצול יצירות אמנות רחוב למטרות מסחריות. בתי המשפט בעולם מתחילים להכיר במעמד המיוחד של יצירות אלו, כגשר בין ביטוי אמנותי אישי לבין תרבות רחוב שמעשירה את חיי העיר. אמנות הרחוב אינה רק ביטוי יצירתי, אלא גם תזכורת לכבוד המגיע ליוצרים שלה. פסקי הדין האלו מסמנים את הדרך להכרה גוברת בזכויותיהם של אמני הרחוב, במרחב המשפטי והתרבותי גם יחד.
