מלחמות משאירות חותם עמוק בנפש העם, אך לצד טקסי הזיכרון והכתבות החדשותיות, ישנו קול נוסף, גולמי וישיר – אומנות הרחוב. קבוצה של מילואימניקים, מילואימניקיות ובני/בנות הזוג, ששכלו קרובים במלחמה, בחרה להביע את כאבם בצורה עוצמתית במיוחד: דרך גרפיטי טקסט ברחובות העיר.
מי עומד.ת מאחורי "אחת שכולה"?
מאחורי הפרוייקט עומדת קצינה צעירה שאיבדה את אחיה ואת בן זוגה במתקפת ה-7 באוקטובר. היא החלה ליצור את הגרפיטי עם המשפטים הקצרים והכואבים כדי להתמודד עם האובדן ולשתף את תחושותיה. היא בחרה לחתום את יצירותיה בשם "אחת שכולה" כדי לשקף את השכול הכפול שחוותה. הפרויקט זכה לתהודה רחבה, ותושבים רבים הבחינו ביצירותיה ברחבי הערים.
הקצינה שמעדיפה לשמור על אנונימיות, סיפרה בכתבות בתקשורת כי הרעיון לפרויקט נולד במהלך שירותה ברצועת עזה, שם הבחינה בגרפיטי המשמש לסימון והנצחה. היא החליטה להביא את הרעיון לעורף, והחלה ליצור גרפיטי עם מסרים אישיים ברחבי הערים בישראל. עם הזמן, הצטרפו אליה חברים נוספים, ויחד הם מפיצים את המסרים במרחב הציבורי. הם מנהלים עמוד אינסטגרם אנונימי, שבו הם משתפים את היצירות ומקבלים תגובות מחזקות מאנשים שאיבדו את יקיריהם, וכן מאחרים שהמסרים נגעו לליבם. האנונימיות מאפשרת להם לפנות לקהל רחב ולהתמקד במסר, ולא בזהות היוצרים.
כשאמנות הופכת לצעקה ציבורית – אחת שכולה (@ahat_shakula)
הקבוצה, המכנה את עצמה 'אַחַת שַׁכּוּלָה', מורכבת מחיילי וחיילות מילואים ששירתו מאות ימים במהלך השנה האחרונה. עבורן.ם, החזרה מהחזית למציאות האזרחית הייתה מטלטלת. הן.ם חוו תחושת נתק בין מה שהתרחש בשדה הקרב לבין השגרה שנמשכה בעיר. כדי להתמודד עם הרגשות העזים ולהעלות מודעות, הקבוצה החלה ליצור גרפיטי טקסט המעביר את כאבם בצורה בלתי אמצעית.
מה עומד מאחורי היצירות?
כל גרפיטי שנעשה על ידי חברי הקבוצה (אחת שכולה @ahat_shakula) נושא מסר חד וברור: לא לשכוח. הם כותבים משפטים מטלטלים, ויוצרים קומפוזיציות שמספרות סיפור על הקרבה, כאב ותקווה. דרך נוספת לקיים את אותו דיאלוג עם הציבור אפשר לראות גם עם סטיקרים של זיכרון.
כאשר מדובר בגרפיטי הנצחה, בשונה מאנדרטאות רשמיות – הוא בועט, נועז, ומשתלב ביום-יום של העוברים והשבים. כאשר אדם נתקל בציור קיר שמנציח חייל שנפל, הוא לא יכול להישאר אדיש. הטקסטים מזכירים לכולנו שהמציאות הישראלית מורכבת וכי השכול הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
התגובות לעבודות של 'אַחַת שַׁכּוּלָה' מגוונות: יש מי שמתרגשים ומביעים תמיכה, ויש גם כאלו שמוטרדים מהמחשבה על הכנסת הכאב למרחב הציבורי בצורה כה חזקה. אבל זו בדיוק המטרה – לא לתת לזיכרון להתעמעם, לא לאפשר לשגרה להשתלט על תחושת האובדן.
שאלה נוספת שעולה מן התכנים האישיים, היא השאלה לגבי המשמעות הפוליטית (גרפיטי פוליטי) והפרשנות הפוליטית-החברתית לתכנים.
אמנות ככלי לשינוי חברתי – (אחת שכולה @ahat_shakula)
היוצרים מאמינים שכוחה של האמנות הוא ביכולתה לעורר שיח ולגרום לאנשים לעצור ולשאול את עצמם: מה אנחנו יכולים לעשות אחרת? איך אנחנו כחברה מתמודדים עם אובדן ושכול? דרך ציור וכתיבת טקסטים בועטים על קירות העיר, הם מצליחים להזכיר שהמלחמה היא לא רק עניין של חיילים וחיילות בשדה הקרב – אלא משהו שנוגע בכולנו.
סיכום
'אַחַת שַׁכּוּלָה' מראים כיצד גרפיטי יכול להיות כלי לביטוי רגשי, לזיכרון ולקריאה לפעולה. אמנות הרחוב תמיד הייתה קולו של העם, והפעם, היא קולו של הכאב, של הפרידה מהאהובים שנפלו בקרב, ושל הרצון שלא לתת למציאות לטשטש את משמעות ההקרבה.
בפעם הבאה שאתם רואים גרפיטי כזה ברחוב, קחו רגע להתבונן – מאחוריו יש סיפור שראוי להישמע.
