The MISSK, למדה תקשורת חזותית בבצלאל ואחת האומניות היותר פורות בתל אביב.
יצירותיה המגוונות מכסות עשרות קירות ברחבי העיר. The MISSK יוצרת עולמות מתוקים ומוזרים המבוססים על דמויות גרפיות חזקות, הבנויות מצבעים נועזים שנצרבים בתודעה. ברוב יצירותיה היא משלבת טקסטים (לרוב ציטוטים מתוך שירים) בשפה ובטיפוגרפיה הייחודיות לה. את יצירותיה של The MISSK תוכלו לראות בין היתר ביפו, בפלורנטין ובאזורים נוספים.
היא מגיעה לאמנות רחוב מתחום הפרסום, המיתוג והתקשורת החזותית. בעבר שימשה כקריאטיב ארט דירקטור במשרדי פרסום וכיום מנהלת צוות עיצוב בחברת הייטק.
מיסק התחילה ליצור ברחוב לא הרבה זמן אחרי שעברה להתגורר בפלורנטין ב2010. "הכל התחיל בקיר ממש מכוער שהיה הנוף מהמטבח שלי. כל פעם שבישלתי או הכנתי קפה, עצבן אותי שהקיר כל כך מכוער ויום אחד החלטתי לעשות עם זה משהו וציירתי על הקיר. יש המון קירות בשכונה שסובלים מהזנחה, אז אף פעם אין לי מחסור בקירות. מצד שני, בנינים בפלורנטין זה לא דבר קבוע, היום הבניין נמצא ומחר הוא איננו – זה קצת עצוב להיפרד מיצירות שנעלמות, אבל זה גם חלק מהקסם של אמנות רחוב".
את עשרות יצירותיה של The MISSK תוכלו למצוא באזורים שונים בעיר (בעיקר בפלורנטין). היא מקפידה לצייר בתכיפות גדולה, לפעמים גם פעם בשבוע. כששאלתי אותה מה המניע שלה לצאת ולצייר ברחוב היא ענתה: "אמנות זה כמו להשתין, גם אם אין בזה תועלת, עדיין, אם יש צורך אז חייבים לעשות את זה. זה לא טוב לשמור בפנים – זה עושה אבנים". מעבר לשעשוע, היא מציירת כדי לשפר את נראות השכונה. "אני גרה בשכונה עם המון קירות מתפוררים, אני חושבת שאמנות רחוב עושה טוב לשכונה ומשפרת את האווירה בה. אני לא מציירת על בניינים חדשים, המוטיבציה שלי להיטיב, אבל אני לא מזלזלת באמנים שפועלים כדי להרגיז או לבעוט במוסכמות – כל אחד והסיבות שלו".
בהמשך, עוד מהראיון עם האמנית The MISSK ובסוף הפוסט לינק לפייסבוק שלה.
מה מקור הכינוי שלך
"אני נהנית מהפרעות קשב וריכוז ובגללם מגיל קטן אני "נוהגת" לאבד מפתחות "ולפספס" מקשים תוך כדי הקלדה במקלדת – מכאן מקור הכינוי Missed Key (מפתח אבוד, או מקש מפוספס)".
האם יש הבדל מבחינתך בין יצירה בסטודיו לבין יצירה ברחוב?
כן יש הבדל משמעותי, בסטודיו אני יוצרת מוצר, גם אם הוא לא נועד להימכר, הוא חפץ, העבודה ברחוב היא קונספט, רעיון, מחשבה, פעולה – לא חפץ. יש משהו ביצירה ברחוב שהופך אותה למתכלה וזמנית. אם לא שומרים עליה היא נהרסת ומתבלה בניגוד ליצירה על עץ או קנבס שאפשר לשמר. את היצירה ברחוב אי אפשר למכור או לקחת – אמנות רחוב מתבססת על פעולת היצירה עצמה והנוכחות שלה לזמן מוגבל במרחב הציבורי. אלו שתי פעולות יצירה שונות מהותית אחת מהשנייה".
ספר על תהליך וטכניקת העבודה שלך
"בתחילת הדרך ציירתי עם עפרונות, אקרילק ושמן בסטודיו, כשיצאתי לצייר ברחוב בהתחלה עבדתי עם מכחולים כי חששתי לעבוד עם ספריי מסיבה לא מובנת. לאורך הזמן הבנתי שעבודה עם מכחולים לוקחת הרבה יותר זמן והתחלתי לעבוד רק עם ספריי. בסטודיו אני עדיין עובדת גם עם מכחולים ומשלבת בין המדיומים. מאוד קל לי עם קנה המידה הגדול שהקיר מאפשר. אני לא זקוקה לסקיצה ומציירת עם מיד חופשית וספריי. אם תכננתי ציור מסוים לספוט ידוע מראש, אז אני יודעת איזה צבעים לקחת איתי. אם זה משהו שלא תוכנן מראש, אני לוקחת כמה צבעים שאני יודעת שיתאימו לי לכל ציור וישתלבו טוב בניהם".
האם יש מסרים מרכזיים (אישיים, חברתיים, אוניברסאליים) ביצירות שלך?
"אין לי מסר נוקב ועקבי – אני רק רוצה להפוך מקומות מוזנחים למקומות שראויים לתשומת לב. המסר היחיד הוא שעשוע ועניין אסתטי. רוב הדמויות שלי בוכות ונמצאות בדואליות לשמחה שהצבע מביא איתו. מעיין "הומור יהודי" שמשלב שמחה ועצב… ואם אני יכולה באותה הזדמנות לגרום לאנשים לזמזם שירים אז זה נפלא".
מהם מקורות ההשראה שלך?
"קודם כל מוסיקה – היא גם מקור השראה וגם הניסיון שלי לגרום לאנשים לזמזם את השיר שמופיע בציור. כשזה קורה – יש פתאום תחושת דופמין בגוף שמביאה איתה סיפוק. הרבה פעמים אני יוצאת לצייר בלי סקיצה ידועה מראש, אני שואלת אדם רנדומלי ברחוב איזו להקה/שיר הוא אוהב וכך נוצרת ההשראה לציור. עוד מקורות השראה הם אמנים קלאסיים, אמני רחוב ותנועות האמנות Low Brow + camp שבוחנות את גבולות הקיטש. אני כל הזמן עושה ניסיונות שונים עם צבע, בודקת עד כמה אני יכולה למתוח את הפלטה שלי כדי להגיע לאימפקט שאני מכוונת אליו.
אמנים שונים התייחסו לאמירה שהמרחב הציבורי והרחוב שייך לכולנו – מה עמדתך בנושא?
"לדעתי יש משהו בחוק שדורש מאיתנו להשתמש גם בהגיון שלנו, אם אי פעם מישהו יגיד לי שהוא לא אוהב את מה שעשיתי, אהיה הראשונה לבוא ולצבוע את הקיר. אם אני יכולה לקבל אישור ממישהו אשתדל לעשות את זה לפני. המוטיבציה שלי היא לשפר ולהחיות קירות ובתים ישנים ומוזנחים מבלי לפגוע באף אחד. יצא לי פעמיים להיפגש עם שוטרים, פעם אחת קיבלתי קנס שבוטל מאוחר יותר ופעם אחת השוטר וויתר על מתן הקנס לפני שרשם אותו. אם יש לי ממי לקבל אישור לפני שאני מציירת. אני מעדיפה לא לפעול ברחוב ללא אישור אלא אם מדובר בבניין נטוש או קיר מוזנח במיוחד".
ספרי על אירוע מעניין שקרה לך בזמן שעבדת על יצירה ברחוב?
“אחד הסיפורים הכי חמודים שקרו לי היה בקריית המלאכה. במהלך יצירה משותפת ומאושרת מראש עם כמה אמנים יחד, הגיע סיור של עיריית תל אביב. אז למרות כל הנשים בזנות והלקוחות שלהן שהסתובבו ברחוב, הסיור עצר דווקא לידנו האמנים. אחת הנשים בזנות, בשם ניקול, יצאה להגנתנו, ניקול ניגשה לניידת על עקבים גבוהים ועם הרבה תוספות שיער ואמרה לנהג בניידת לעזוב אותנו בשקט, כי אנחנו עושים אמנות וגם להן מגיע ליהנות מאמנות ברחוב בו הן עובדות. ניידת הסיור נטשה את האזור ואני הקדשתי את היצירה שלי לניקול המהממת. במקרה אחר ניגש אלי הומלס אחרי שראה אותי מציירת ואמר שסוף סוף "הבית" שלו שיהיה יפה".
מה דעתך על סיורי אמנות רחוב וגרפיטי?
“אני חושבת שזה בגדול מיותר – אמנות רחוב בניגוד לסוגים אחרים של אמנות לא צריכה תיווך והסבר. מי שירצה להעמיק יוכל למצוא את האמנים ומידע עליהם באינסטגרם או בבלוג הזה. אין צורך בהשכלה ואין צורך לשלם על הדרכה (אלא אם מדובר בסיור עם האמן עצמו ואז מרוויחים אינסייטס ייחודיים באמת). כל הכייף הוא להיתקל באמנות רחוב ולא להתייחס אליה כמו סיור בתערוכה או במוזיאון. בנוסף, לצערי חלק ניכר מהמדריכים לא באמת משקיעים בעבודה שלהם. הם לא מכירים את האמנים ומרשים לעצמם להמציא שטויות לא רלבנטיות. בפלורנטין אני נתקלת לא פעם בסיורי אמנות רחוב ושומעת את המדריכים מקשקשים שטויות על האמנות שלי – לדוגמא שאני גבר חרדי שדובר רק יידיש. מצד שני יש כמה מדריכים שחיים את העולם הזה, עושים מאמצים להכיר ולהגיע לאומנים וליצור חיבור בינם לבין הקהל שאוהב אותם"
