maximizm בן 30, אמן רחוב וקעקועים מוכשר ויצירתי, גדל באוקראינה בשנות ה90 של המאה הקודמת והחל לצייר ברחוב כבר בגיל 12. ״ציירתי ברחוב לאורך כל הילדות יחד עם חבורה של ילדים והרגשנו שאנחנו לוקחים חלק בתנועה חברתית גדולה. באותם שנים היו לא מעט מקרי אלימות קשים סביבנו ברחובות, ואולי בגלל זה אף אחד לא באמת התייחס לחבורת הילדים שמסתובבת בעיר ומציירת על קירות העיר״.
עם ההתפרקות של ברית המועצות maximizm נחשף לראשונה דרך מגזינים לסצנת אמנות הרחוב בניו יורק: ברייקדנס היפ הופ גרפיטי. המידע מגיע לאוקראינה 15 שנים אחרי שקרה במציאות. לאט לאט התחיל להגיע מידע גם מתרבות הגרפיטי ואמנות הרחוב בברלין, פולין ומזרח אירופה. ״יש תחושה של תנועה חברתית ששמחתי לקחת בה חלק. לאורך שנים ציירנו את השמות שלנו בכל מני מקומות ואחרי שראינו מה קורה בעולם סביבנו, התחלנו לצייר פיסים ענקיים על בניינים. אף אחד לא התייחס אלינו ויכולנו להתחיל יצירה בבוקר ולסיים אותה בערב, בלי שאף אחד הפריע לנו".
בתחתית הפוסט תמצאו לינק לאינסטגרם של מקסימיזם.
בגיל 15 עולה מקסימיזם לישראל ומתגורר ברמת גן יחד עם אמו שכבר עלתה לארץ קודם לכן. תוך זמן קצר הוא משתלב חברתית ומתחיל לעודד חברים חדשים שפגש בארץ להצטרף אליו ליצירה ברחובות. "לא היתה הרבה מחשבה מאחורי, אם היתה לנו פחית אחת עשינו טאגינג ואם היה לנו יותר, עשינו פיסים. לצערי היו כמה מפגשים לא נעימים עם המשטרה וזה הרחיק אותי מהרחוב. מצד אחד, אני מאוד אוהב לצייר וחושב שזה חלק מעניין וחשוב של העיר, לדעתי זה מאוד תורם לארכיטקטורה. מצד שני, אני לא אצייר במקום שאני חושב שאני עלול להרוס או לפגוע בבניין או בקיר שאני מצייר עליו. אני מצייר כיום רק במקומות שאני מרגיש שאני יכול לתרום לעיר ובתדירות נמוכה יותר לצערי".
עם השנים והניסיונות הלא נעימים מול גורמי אכיפת החוק בישראל, שפעלו אחרת לגמרי ממה שהכיר באוקראינה, maximizm כבר לא מצייר באופן לא חוקי ומקפיד ליצור רק בשכונות שזה מקובל בהן או כאשר הציורים מוזמנים מראש ומתוגמלים בתשלום. יחד עם ההתרחקות מהרחוב מקסימיזם החל ללמוד יותר לעומק אמנות וציור והשתלב בעולם הקעקועים.
"הרחוב והגרפיטי תמיד יישארו קשורים לילדות שלי, לזיכרונות של עשרות יצירות שציירתי לאורך השנים בלי שאף אחד התייחס אלי (מה שבארץ כמובן לא אפשרי). לכן, היום אני יוצר ברחוב בשביל עצמי, זה התחביב שלי והאפשרות שלי לברוח מהמסגרות והלחצים שעבודה מול לקוחות בסטודיו קעקועים יוצרת. יצירה ברחוב זו חוויה של חופש ושחרור. אני נהנה שאף אחד לא אומר לי מה לצייר (כמו שקורה ברוב המקרים בהזמנה בתשלום). אני מצייר רק מה שבא לי ובמקום שנראה לי נכון. חסרה לי התחושה של הרחוב, להיות מחוץ לסטודיו, מחוץ לתחומי ״העבודה״, הזמן מוגבל ואני צריך לסיים את היצירה בכמה שעות וכל פעם זה בלוקיישן חדש – זו חוויה שאני לא אוכל אף פעם להשיג בסטודיו. במהלך יום רגיל אני עסוק בהרבה פרויקטים של קעקועים מורכבים עם דרישות מהלקוח, לוחות זמנים ומתח שנוצר סביב זה – היצירה ברחוב מאפשרת ליצור ממקום אחר ובחוויה אחרת. זה מרגיש אחרת כשבבוקר יש לך סקיצה או רעיון כללי ובערב כבר יש תוצאות על הקיר. זו חוויה אחרת מיצירה על קנבס לדוגמא, שאתה ממשיך לעבוד עליו עוד ועוד ללא הגבלה. ליצירה ברחוב יש אורך זמן משלה".
ספר על הטכניקה והשפה הגרפית שלך
"גם כשאני יוצר ברחוב וגם על קנבסים לגלריות ותערוכות אני תמיד יוצר רק עם ספריי, מאז ומתמיד זה הכלי שהכי נוח לי. התנסיתי לאורך השנים גם ביצירה עם צבעי שמן וגם עם אילוסטרציות דיגיטליות ואני חושב שהתנסות משכללת את ארגז הכלים שלי ומשפרת אותי כאמן. פיתחתי את השפה והטכניקה אבל נשארתי עם הספריי. היום אני יכול היום לצייר עם ספריי, אבל להתייחס לזה כאל שמן או דיגיטל. אני אוהב להכניס לציור מרכיבים גרפיים, עבודת כתם, ראליזם, אילוסטרציה. אני לא מנסה להעביר מסר ביצירות שלי, הן בד"כ קשורות בי וברצון שלי ליצור". כששאלתי את מקסימיזם מה עומד מאחורי הדמויות שהוא מצייר בספוטים שונים בעיר הוא הסביר, "הדמויות מתכתבות עם ״אנשים שבורחים מהעבודה״ – אני רואה היום יותר ויותר אנשים שעסוקים במשהו שהם לא אוהבים לעשות, אנשים שחיים בשגרה מצומצמת ועושים כל יום את אותו דבר, הם מסתובבים בעיר כמו זומבים".
לינק לאינסטגרם של Maximizm.
