דן גרובר, אמן רחוב עם ניסיון של 30 שנה בתחום. גרובר החל את דרכו ברחוב כשהיה בן 13 ב1983 כרקדן ברייקדאנס ברובע 93 בפריז. האלימות ברובע בו גר השתוללה ברחובות. "אני זוכר שבגיל 14 יצאתי עם הcrew שלי והתחלנו לצייר על בניין, השכנים מלמעלה חששו מאיתנו וירו לכיוון באקדח כדי להרחיק אותנו מהמקום. היינו ילדים וזו היתה חוויה ייחודית עבורנו. הסתובבנו בעיר וריססנו את החתימות שלנו. לא היו אז פחיות ספריי בנמצא, בטח שלא של המותגים המובילים והאיכותיים. הסתדרנו עם מה שמצאנו ויצרנו עם מה שהיה לנו".
גרובר מספר שאמנות רחוב בשנות ה80 בעולם עסקה בכייף, באדרנלין, ביצירתיות, בחופש. הסצנה לאו דווקא היתה מונעת ממחאה ממוקדת מטרה. "הכל מתחיל בהיפ הופ שבעצם "מגלה" לך שאתה לא צריך כלים כדי ליצור: אתה לא צריך אולם ספורט כדי להתאמן, בוא לרחוב… אתה לא צריך קנבס ובית ספר לאמנות, בוא לרחוב… אתה לא חייב כלי נגינה יקר, תשתמש במה שיש – בוא לרחוב… כי עם קצת יצירתיות ותשוקה, תוכל למצוא הרבה דרכים לבטא את עצמך ברחוב". בשנות ה80 בעולם DJ מתחילים ליצור מוסיקה וסאמפלים שלא נשמעו קודם, בי בויס ובאטלים מושכים קהל רב וגם אמנים מציירים וצובעים בצבע חדש את קירות העיר.
"התרבות הזאת התפתחה מהר יחסית, בלי רשתות חברתיות או שימוש בתקשורת. להפך, יש הסתרה מהסביבה והממסד. אמנים שלקחו חלק בגל הראשון בניו יורק עוברים עם השנים לגור במקומות שונים בעולם ומעבירים איתם את תרבות הרחוב לערים שונות – כך מתפתחת התרבות ונעשית בינלאומית.
מהר מאוד הרגשתי חלק ממשהו גדול, הרגשתי שייך למשפחה. ההימצאות המשותפת הרחיקה אותנו מאלימות, סמים וקשיי היומיום. ההצטרפות מבחירה לקהילה שעסקה ביצירתיות עשתה לי מאוד טוב. פתאום יכולנו להסתכל על פיס ענקי שיצר מישהו שלא למד אמנות, ולמרות זאת, הוסיף לעיר יצירה עם כל כך הרבה משמעות ואמירה. במשך עשרים שנה תרבות הרחוב מתפתחת מאוד ומשנה את עולם המוזיקה, הריקוד, האמנות הפלסטית ואמנות הרחוב. ההתפתחות לא מפסיקה לאורך עשרות שנים והולכת ונעשית גלובלית. התקשורת מתחילה ללמוד להפריד בין גרפיטי ואמנות רחוב, והמודעות לשני התחומים הולכת וגדלה. כשמגיעות הרשתות החברתיות זה מתפוצץ והופך להיות מה שזה היום. אמנות הרחוב וויזואלית, ספונטנית, חיובית, מחתרתית ולכן פורחת וגדלה".
כשהגיע לגיל 18 אבא שלו שחי באותן שנים באיים הקריביים הזמין אותו לבוא לחיות אצלו. גרובר הרגיש שאם יסכים למעבר, יאלץ לוותר על כל החוויה התרבותית שהרגיש חלק בלתי נפרד ממנה והתלבט. בסופו של דבר הוא נסע לבקר את אביו וגילה קילומטרים של עיר ללא חתימה (גרפיטי) אחת ומיד החליט שהוא נשאר לחיות שם. במשך 4 שנים צייר ברחבי האיים הקריביים בספוטים שונים. בשנת 1991 כשהוא בן 21, יצר את התערוכה הראשונה שלו (צבעי שמן על קנבס) ולאור הצלחתה הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים. יצירותיו נמכרו והוא הוזמן לצייר בתשלום מטעם חברות שונות והשתתף בפרויקטים גדולים.
באותן שנים ראשונות של יצירה ולצורך העמקת התהליך היצירתי-האישי, נכנס גרובר לתהליך פנימי עם עצמו והחל לשאול שאלות קיומיות. "אחת השאלות שנשארה פתוחה היא למה אני יהודי ומה זה אומר עלי? אמנם נולדתי כיהודי, אבל לא ידעתי כלום על הדת והמסורת היהודית. כחלק מהחיפוש היצירתי התחלתי ללמוד מאפס וקראתי הרבה ספרי יהדות בצרפתית. לאחר שנה של לימודים, הודעתי להורי שאני נוסע לישראל כדי לחיות שם כיהודי". ב1996 מגיע גרובר לירושלים ומתחיל ללמוד 7 שנים בישיבות (ליטאית + כיפות סרוגות). גם האמנות שהוא יוצר באותן שנים עוסקת במעשה בראשית ובלימוד ויצירה של קליגרפיה. ב2010 סצנת אמנות הרחוב בישראל הולכת ומתעצמת ואחרי ששנים לא יצר ברחוב, גרובר מתחיל להכיר אמנים ישראלים וחוזר ליצור על קירות העיר.
כיום, דן גרובר חי על קו תל אביב ירושלים, מחזיק בסטודיו גדול בפלורנטין, יוצר אמנות רחוב, מנחה סיורים וסדנאות לפרטיים וארגונים בנושאים: טכניקות ביטוי, יצירה ויצירתיות, אמנות רחוב.
למה הקמת את "Beyond The Walls" ומהן המטרות של הקולקטיב?
"אני מרגיש קונפליקט בשנים האחרונות, מצד אחד יש הכרה וחיבוק של אמנות הרחוב ע״י הציבור, אבל מצד שני נראה שהם לא מבינים את הצרכים של האמנים ולא מעריכים מספיק את היצירה שלהם. 'אם אתה מוכן לצייר ברחוב אז אתה בטח מוכן לצייר בחינם', 'אם זה מצויר ברחוב אז אני יכול למחוק לך את הציור'- הן חלק מהדוגמאות דרכן חוסר ההבנה בציבור בא לידי ביטוי. המחתרתיות של התחום נותנת לאנשים את האשליה שמותר להם לעשות ביצירות של אמני הרחוב מה שהם רוצים בלי להרגיש אשמים.
דוגמא אחרת לקונפליקט שאני רואה בשנים האחרונות, הם פרויקטים פופ אפ יזומים אליהם מזמינים אמני רחוב שיוצרים במשך שעות רבות פיסים מטורפים וכעבור 5 ימים הורסים את המתחם על היצירות שבו. אני חושב שזה פוגע בתרבות אמנות הרחוב כיוון שפרויקטים כאלו מתייחסים אל אמנות הרחוב מראש כאל משהו שראוי שייהרס כעבור כמה ימים. איזה מן חינוך תרבותי זה ליצור פרויקט אמנות רחוב גדול שמראש נועד להיהרס כעבור שבוע. מעבר לכך, לא הגיוני שב2021 אמני רחוב שמוזמנים להציג בפרויקט כזה יצטרכו להסתפק בתשלום שבמקרה הטוב מכסה חלק יחסי מעלויות האמן ואת שאר ההוצאות הוא משלים מכיסו. יש כאן מסר חינוכי בעייתי לשני הכיוונים. גם האמנים לא מקבלים תגמול הוגן על עלויות ושעות של עבודה שהם מקדישים לפרויקט, וגם ציבור המבקרים יודע מראש שלא משנה מה מידת ההצלחה של הפרויקט – המקום נועד להריסה. אם אתה רואה שאני עושה גרפיטי לא חוקי ברחוב, מותר לך למחוק, אבל אם אתה מזמין אותי לצייר ואומר לי מראש שתמחוק את היצירה שלי – זה לא הגיוני בעיני. אני כמובן לא מדבר אל האמנים שבחרו כן להשתתף, אלא אל מארגני האירוע שיוזמים ומתקצבים את הפרויקט.
הקמתי את Beyond The Walls כי מצד אחד, בשנים האחרונות תחום אמנות הרחוב נמצא בפריחה. התקשורת, הרשתות החברתיות והגלריות תומכות, מקדמות ומעודדות. מצד שני אני חושב שהציבור לא לגמרי מכיר את התחום ויודע להתנהל מולו. אני מאמין ש Beyond The Walls יעזור ביצירת שינוי תפיסתי גם של הציבור על ידי יזמות פרויקטים מעשיים וחווייתיים שיאפשרו מפגש בלתי אמצעי עם אמני הרחוב עצמם.
הרעיון המקורי ביצירת הפרויקט הוא ליצור הזדמנויות עסקיות מעניינות ורלבנטיות שיקרבו ויחשפו את הציבור אל תחום הגרפיטי ואמנות הרחוב – שיכירו את האמנים, יסיירו בשכונות, יחוו יצירה בעצמם ועוד. אנחנו מנסים לספר את הסיפור שמעבר לאמנות, לספר על דרך החיים של אמני הרחוב, על התשוקה ליצור, על המניעים, הפחדים, הריגושים ועל הסיפורים הקטנים שמגיעים רק אם נמצאים ומכירים את השטח, את הרחובות ואת מאחורי הקלעים של היצירות עצמן.
הכוונה היא ליצור תוכנית עם מספר מפגשים שבאמת תאפשר חשיפה, ידע, היכרות וחוויה אישית. שינוי תפיסה לא עושים ברגע, זה דורש תהליך כדי להגיע לאימפקט. כדי לעשות שינוי חברתי בתפיסה של הציבור את תחום אמנות הרחוב נדרש רצף של פעולות. התפיסה היא לעבור "מעבר לקיר" ולגרום לציבור להבין ולהעריך את היצירה ואת מאחורי הקלעים שלה כמו שקורה היום בחו״ל, שם היחס לאמני הרחוב הרבה יותר מפותח.
כשאני נשאל מה ההבדל בין סיור אמנות רחוב עם מדריך לסיור עם אמן רחוב? אני עונה שזה דומה להסבר שתקבל על בניין מהאדריכל שתכנן את הבניין יחד עם מספר בניינים נוספים בשכונה או ממדריך שאינו קשור ליצירה עצמה. ה"מעל ומעבר" שאמן מביא איתו לסיור נותן את הערך המוסף של "Beyond The Walls" וזה משנה את כל החוויה של המשתתפים בסיור או בסדנא ואת הדרך שהם תופסים את אמני הרחוב ואת התחום באופן כללי".
התמונות הבאות של אמני הפרוייקט צולמו בתערוכה של Beyond The Walls בכיכר אתרים.