מיכל רובין (MR) היא ציירת, מקעקעת ואמנית רחוב. את יצירותיה תוכלו למצוא בתל אביב בין היתר בקריית המלאכה ובמדרחוב נחלת בנימין. בתחתית הפוסט תמצאו לינק לפייסבוק של מיכל רובין.
נראה כי מיכל לוקחת השראה רבה ליצירותיה מן הטבע ומעולם החי. יצירותיה מאופיינות בסגנון ייחודי וצבעוני. "אני מאוד מחוברת לטבע ובעלי חיים – זו האהבה שלי ואני פועלת בכל מה שאני עושה (קעקועים, אמנות רחוב, ציור) להביא את הטבע אלי וליצור דרכו".
מיכל רובין גדלה ברמת גן וציירה מגיל קטן מאוד, "דודה שלי היתה מורה לציור בצבעי שמן ובכל פעם שהורי נסעו לחו"ל נשארתי אצלה וציירנו ביחד המון. מאוד אהבתי את הריח של הצבע ואת האנרגיה של הציור. הייתי ילדה עם מעט מאוד ביטחון עצמי ולאורך כל הדרך לא ממש האמנתי שיש בי את זה. לאורך ההתבגרות ציור ומוסיקה היו שני הדברים היחידים שהתעניינתי בהם, חלמתי ללמוד בתלמה ילין אבל ההורים שלי, שאמנם ראו את הכישרון, לא חשבו שזה המסלול שאני צריכה ללכת בו. אחרי הצבא טיילתי במזרח הרחוק במשך שנה והבאתי איתי סקצ'בוק – לאורך התקופה גם כתבתי ביומן וגם ציירתי והרגשתי שדווקא הציור מאפשר לי לבטא טוב יותר את מה שאני מרגישה ושעצם הציור הוא כלי טיפולי עבורי. הציורים בתחילת הדרך לא היו קלים לעיכול והראו בעיקר קושי רגשי שיצא דרך הציור. תמיד היו בי תסביכים, קושי רגשי ועצבות.
כבר במזרח חשבתי אולי ללמוד להיות מקעקעת אבל כשחזרתי לארץ נרשמתי דווקא לאוניברסיטת בן גוריון ולמדתי חינוך ומנהל עסקים. מאוד התחברתי לחינוך, לטיפול, להדרכה ולחינוך בלתי פורמלי. בשנה האחרונה של הלימודים (גיל 27) עבדתי עם נוער בסיכון ולקחתי את העבודה שלי איתם לכיוון יצירה.
בשלב הזה, כבר ציירתי כל הזמן ושם החלטתי שאני רוצה להיות ציירת ומקעקעת. לא היה לי מושג מה אני עושה, חוסר הביטחון היה עצום, אבל הרגשתי שזה עושה לי דברים מדהימים. כאן הכל כבר קרה יחד, למדתי לקעקע במקביל לעשייה בחינוך והדרכה וגם התחלתי לצייר ברחוב – זה היה מן הר געש שחיכה שנים להתפרץ ולהוציא החוצה את מה שאני מרגישה ועושה דרך האמנות שלי. מהרגע שזה התחיל כבר היה ברור שאי אפשר לעצור את זה והדברים באו אלי וכאילו קרו מעצמם. התחלתי לקבל תגובות מדהימות, הוזמנתי לצייר וליצור במסגרות שונות והבנתי שמה שאני עושה לעצמי גם עושה טוב לאנשים אחרים".
איך התחלת לצייר ברחוב?
"זה התחיל כשציירתי עם הנערים שליוויתי בהוסטל – ציירנו שם על קירות המבנה ובאחד הפרוייקטים פגשתי את דמיאן טאב שכבר היה אמן רחוב וביחד איתו כבר הרגשתי יותר ביטחון ליצור על קיר, הטיימינג שפגשתי אותו בחיים שלי בהחלט עזר לי להוביל את האמנות שלי גם לרחוב. לא יודעת אם היה לי אומץ לעשות את זה לבד בתור אישה. (ראו למטה יצירה משותפת של שני תמנונים).
תהליך הגילוי של השפה האמנותית שלי קרה בתקופה לא טובה בחיים שלי, מצאתי את עצמי מציירת המון, חווה חוסר ביטחון אבל מפרסמת ברשתות את הציורים שלי, התגובות היו מאוד חיוביות ושמחות ובכל התהליך הזה הרגשתי שאני מפתחת את הסגנון שלי ומבינה שיש לו כוח גם בפעולה עצמה אצלי וגם בתקשורת שהיצירות שלי עושות עם הסביבה ברחוב. החיבור בין הטוב שזה עושה לי, יחד עם הטוב שהרגשתי שזה עושה לסביבה, חיזקו אותי ונתנו לי הרבה כוח. לאורך התקופה חוויתי בלבול: ביום אני עובדת בחינוך והדרכה אבל בלב רוצה להיות יוצרת וכל התהליכים והקונפליקטים שעברתי בתקופה הזו הוציאו ממני את מה שאני היום. בשלב הזה עזבתי את תחום החינוך והתמקצעתי באמנות רחוב ובקעקועים".
מה ההבדל מבחינתך בין יצירה בסטודיו לבין יצירה ברחוב?
"וואו זה הבדל מטורף – בסטודיו אני יכולה ליצור משהו לעצמי בשביל עצמי ובלי כוונה שזה יגע במישהו אחר – זה מאוד אינטימי ומחזק תהליכים עם עצמי. יצירה ברחוב לעומת זאת, עוסקת מבחינתי בפורקן, של לעשות משהו שהוא נורא פיזי, גדול – זו תחושה שונה לגמרי מיצירה בסטודיו. יצירה ברחוב דורשת אומץ פנימי לשים את עצמך על הקיר ואומץ מול החוק, שלא יתפסו, יעצרו או יקנסו אותי. יצירה ברחוב מהדהדת מאוד מהר ומעמתת אותך מול הביטחון העצמי שלך".
ספרי על תהליך וטכניקת העבודה שלך
"אני מאוד אינטואיטיבית, אני מגיעה לקיר הגדול ברחוב ללא סקיצה ומציירת ישר מהלב שלי – זו תחושה מטורפת של ריגוש וחיבור ביני לקיר, ביני לעיר, אין זמן להימרח עם הציור, צריך לעבוד מהר. היו מקרים שציירתי עם אמנים אחרים והיו מקרים שציירתי לבד – אני יודעת להגיד היום, שכשציירתי לבד, האומץ היה הרבה יותר גדול, ובציורים הצלחתי להוציא דברים שלא היתי מוציאה אם היה שם מישהו נוסף.
אני מגיעה עם סקיצה מאוד כללית בראש ויוצרת ישירות על הקיר ביד חופשית, בהתחלה עם גיר ואז עם ספריי ומכחולים".
האם יש מסרים מרכזיים ביצירות שלך?
"אני לא מגיעה עם מסר או כוונה, זה פשוט יוצא ממני. אם יש כוונה פנימית היא לתת ממני משהו לעולם: חיוך, שמחה, צבע. אל תנסו לנתח מה קרה, מה חשבתי, מה ציירתי, אם זה מעלה לכם חיוך, אם הצטלמתם ושמחתם ליד, אם עברתם ליד וזה דיבר אליכם – אני עשיתי את שלי.
הציור אצלי יכול להגיע כתוצאה מתקופה קשה/נפלאה בחיים, דיכאון, מצבי רוח, חוסר ביטחון עצמי, משבר, שמחה – כל אלו שלי, אני לא מחפשת שמישהו מבחוץ יראה את כל זה – אני עושה את מה שאני מרגישה ושהצופים ייקחו את מה שהם רואים למקום שלהם.
דווקא החיבור בין מה שקורה אצלי בזמן שאני יוצרת (שינויים בחיים, בלבול, שמחה, כאב, פחד, תסכול, התפתחות) לבין איך שהעבודות שלי נתפסות על ידי הסביבה (צבע, אסתטיקה, שמחה, חיוך, חיים, טבע) הוא מעניין. זה מזכיר לי איך לאורך השנים אמרו לי שאני נראית טוב, שאני נראית שמחה ומרוצה אבל מבפנים הרגשתי בדיוק הפוך. לאורך השנים התחברתי יותר לעצמי, הכרתי את עצמי טוב יותר, עברתי דברים והתחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי ועם החיים.
בשנים האחרונות אני פחות מציירת ברחוב, אולי כי אני מרגישה פחות צורך לפרוק. אני מציירת היום בעיקר כשמזמינים אותי או מציעים לי ואני מרגישה שזה מתאים לי. בעבר רדפתי אחרי הזדמנויות וציירתי כמעט על שבת. היום אני במקום אחר בחיים ופחות מושך אותי ללכת ולהראות בחוץ. אני כן לוקחת חלק בפרויקטים שאני מרגישה שאני מביאה להם ערך או שתורמים לי".
