מה ההבדל בין גרפיטי לאמנות רחוב?
אז ממש באופן כללי: גרפיטי מבוסס מילים ואמנות רחוב מבוססת צורה/ציור/תמונה.
לשתי צורות האמנות יש מטרה ומסר לחלוק. הגרפיטי פונה לקבוצה סלקטיבית, המינוח וסגנון הגרפיטי מקשים על מעקב למי שלא מכיר את הז'רגון ואת התרבות. אמנות רחוב נעימה יותר לעיין ומכוונת מבחינה אמנותית לקהל רחב יותר. הגרפיטי אינו חוקי ואנשים שנתפסים בפעילות זו נעצרים. אומנות רחוב לעתים קרובות מוזמנת מראש והאמנים יוצרים משהו אטרקטיבי שבהרבה מקרים מעלה את ערכם של הנכסים בשכונה ומזרז את תהליכי הג'נטריפיקציה בה.
כשמסתכלים על גרפיטי ואמנות רחוב במדינות שונות בעולם, רוב הציבור מתייחס לגרפיטי ולאמנות רחוב כאל אותו דבר, אפילו בחוגים אמנותיים לא כולם יודעים לנמק את ההבדלים בין השניים. ככל שהשניים עשויים להיראות בעיניי המיינסטרים כתת תרבות אחידה, ישנם הבדלים משמעותיים המפרידים בינהם. אז לפני שצוללים לעומק, חשוב שתדעו שגם יוצרי גרפיטי וגם אמני רחוב פועלים, כל אחד בדרכו, להשיג הכרה ונוכחות במרחב הציבורי.
מי נתן השראה למי?
גרפיטי הקדים את אמנות הרחוב ובעצם אמנות הרחוב קיבלה את ההשראה שלה מהגרפיטי. כיום יש שיאמרו שאמנות רחוב משמשת כנשק נגד מקור ההשראה שלה. הגרפיטי כצורת אמנות הגיחה משכונות עירוניות כסוג של ביטוי עצמי, תגיות הגרפיטי הן מעיין מיתוג אישי של הכותבים, החיפוש לקבל הכרה במרחב הציבורי מניע אותם לתייג שם, מסר או ליצור גבולות טריטוריאליות ברחבי השכונה והעיר. דווקא זה שהגרפיטי אינו חוקי, הוא המנגנון המניע של היוצר ונותן לו את היתרון המחתרתי-תרבותי שלו. יוצרי גרפיטי משתמשים לרוב בשם בדוי, כינוי או שם שהמציאו מחשש למעצר. הם פועלים בלילה, בצורה אנונימית, בחסות החשכה ומסתירים את פעילותם הבלתי חוקית.
אמני גרפיטי הם לרוב רייטרים ויצירתם מבוססת על כתיבת הכינוי שלהם בצורה גרפית ויצירתית.
אמני רחוב לעומתם פועלים גם בשעות היום ולא מהססים לחתום על יצירותיהם בגאווה.
הסרטון הבא צולם והופק ע"י כאן דיגיטל יחד עם רייטרים (כותבי גרפיטי אותיות) בחיפה.
"כאן | דיגיטל – איפה עובר הגבול בין ונדליזם ובין אמנות רחוב? אמנזיה מרסס גרפיטי בחיפה, אבל אף פעם לא בכניסה לבתים פרטיים, וכבר יצא לו לחזור ולצבוע בצבע לבן את הקירות של בעל עסק ש… פחות התחבר. וגם – מה ההבדל בין אנשי הגרפיטי של חיפה לאנשי הגרפיטי של תל אביב?
#דוקותיים כאן"
האמנות האורבנית בעולם, מתאפיינת כפי שהוזכר, במרידה במוסכמות, היא מנסה להתריס כנגד החברה העירונית. הדרך שבה אומנות הרחוב מתקשרת עם הקהל שלה (הציבור העירוני) עובר מעבר לחללי הגלריות המקובלים ויוצרת דיאלוג אישי/מקומי עם הסביבה העירונית הדינמית. המסרים של אומנות הרחוב פוגשים את הצופה בפינת הרחוב כשהוא לא תמיד מצפה לזה, יש משהו בחיבור הבלתי אמצעי הזה שהופך את המסר לאישי ומעצים את פוטנציאל ההזדהות.
בתחילת שנות האלפיים, חל מהפך במושג "אומנות אורבנית" (מלטינית urbanus – של העיר, מהעיר). המושג תופס נפח משמעותי ומרחיב את תוכנו עד שכיום הוא כולל רשת רחבה מאוד של אמנים החיים ויוצרים מתוך מה שהם תופסים "חיי עיר" וחווים תשוקה עזה לעירוניות (אורבניות) ולמה שהיא מציעה.
אמנות רחוב נעשית לרוב על ידי אמנים שקיבלו הכשרה רשמית (לימודי אמנות אקדמיים). בתחילת הדרך לקחו אמני הרחוב את השפה של הגרפיטי כהצהרה נגד הממסד והפכו את קירות העיר לקנווס האישי שלהם. עבודותיהם של אמני הרחוב מביאות איתן בדרך כלל מסר אישי-חברתי לציבור הצופים. אמני רחוב מוכרים מתייחסים לעיתים בזלזול כלפי יוצרי גרפיטי "ומאשימים" אותם בשפה גרפית נחותה, העדר מסר מורכב וונדליזם. עבור אמנים רבים, אמנות רחוב היא דרך לגיטימית להציג את האמנות שלהם, כמו גם הזדמנות לקבל הכרה ותשלום עבור עבודותיהם. יתרונות נוספים שאין לגרפיטי הוא שאמנות רחוב נתפסת כמיועדת לטובת הקהילה וגם כי היא מכוונת לאינטרסים מסחריים ותאגידיים. ערים רבות בעולם מעודדות אומנות רחוב ויוצרות עבורם גלריות חיצוניות. בניין תעשייתי יכול להתחדש ולהשתדרג על ידי אמנות רחוב וציורי קיר צבעוניים. אמני רחוב מציירים לאור היום וחותמים על עבודותיהם תוך הכרה ביצירותיהם האמנותיות. אמנות רחוב נקראת גם אמנות עירונית (Urban Art) או אמנות ציבורית (Public Art) במטרה לנסות לבדל אותה מגרפיטי.
קוד של כבוד או מאבק על הכבוד
קבלת אמנות הרחוב ודחיית הגרפיטי היא מגמה שמתרחשת בבירות רבות בעולם ובכל פעם שעיריות שונות מכריזות על מתחמים אמנותיים בהם יש הרשאה חופשית לאמני רחוב בינלאומיים לבוא ולהציג את יצירותיהם, הן מונעות מיוצרי גרפיטי את אותה פריבילגיה. ישנו קוד לא כתוב בתוך הקהילה האורבנית שאומר שאין לבצע גרפיטי על קיר שמציג אמנות רחוב ולהפך. הנחת העבודה כלפי הקוד היא שמדובר בקהילה אחת (אמני רחוב ויוצרי גרפיטי), אך התוצאות בשטח מראות אחרת ובפרויקטים גדולים בבירות שונות בהן הוגדרו מתחמים ייעודיים שהרשו רק לאמני רחוב לבוא וליצור – כעבור תקופה קצרה הגיעו יוצרי הגרפיטי והוסיפו את אמירתם על גבי ציורי הקיר. תופעה זו בולטת גם בפלורנטין בתל אביב. נראה כי יוצרי הגרפיטי משתמשים בשפה הייחודית שלהם כנשק נגד אמנות הרחוב.
נגד החוק או תחת עינו של החוק
בניגוד לגרפיטי שפועל באופן מובהק נגד החוק, הרבה מאמני הרחוב הפועלים בערים הגדולות הוזמנו לצייר את היצירות שלהם באישור הממסד או בעל הנדלן ובמקרים בהם האמנות צוירה ללא אישור, נראה כי אמני הרחוב פועלים תחת החוק ולאו דווקא נגדו. אמני רחוב רבים מספרים, איך כאשר נתפסו ע"י שוטרים במהלך יצירה במרחב הציבורי, הצליחו לשכנע את השוטרים שהם אמנים ולא יוצרי גרפיטי ושלאמנות שלהם יש מקום במרחב הציבורי. בחלק מהמקרים השוטרים שיתפו פעולה וויתרו על מעצר/קנס. ליוצרי גרפיטי אין את הפריבילגיה הזאת וכאשר הם נעצרים נפתח נגדם תיק פלילי תחת הקטגוריה של ונדליזם.
הבלוג נבנה כ Passion project במטרה לתעד ולהנגיש את אמנות הרחוב.
לתת חיי נצח לפיסות אמנות ותרבות, שאם לא היו מתועדות, היו הולכות לאיבוד.
בבלוג תמצאו גרפיטי ואמנות רחוב מערים רבות:
בארץ: תל אביב-יפו, חיפה, ירושלים, נתניה, באר שבע, רעננה
בעולם: ניו יורק, ציריך, אמסטרדם, ברלין, אתונה, מרסיי, לונדון, מילאנו, מיאמי
