דינה שגב נחשפה לאמנות רחוב ב2013 ומאז היא מנחה סיורי אמנות רחוב, מרצה בנושא וגם יוצרת בעצמה. יצירת הרחוב של דינה שגב עוסקת בשירה נשית מחזקת ומעצימה. היא בדרך כלל יוצרת עם מכחול, ציור פשוט של גבעולי פרחים, ועל גבי הגבעולים היא מניחה את מילות השירים שהיא כותבת.
באיזו שנה התחלת ליצור ברחוב – ספרי על הפעם הראשונה?
יצרתי לראשונה על קיר בעיר, בשנת 2016. מישהו הרס את הקיר המיוחד הצמוד לגלריה
"Tiny tiny Gallery" ואמני רחוב רבים התנדבו לצייר על הקיר כדי להחזיר אליו את ייחודו שנהרס. מתוך אהבה למיוריאל בעלת הגלריה, ולקיר המיוחד, החלטתי גם אני להצטרף וליצור שם. המילים שכתבתי שם לא היו שיר שלי, אלא מסר שרציתי שיהיה מול עיני האנשים ברחוב. הרגשתי שמחה גדולה כשיצרתי שם, והחלטתי להניח את המסר הזה בעוד פינת רחוב, לא רחוק. שם כבר תפסה אותי המשטרה. את מה שקרה אז, אני מספרת בסיורים שלי 🙂 אבל בכל מקרה, זה לא גרם לי להפסיק ליצור אמנות רחוב.
מה ההבדל מבחינתך בין יצירה בסטודיו לבין יצירה ברחוב?
גם את יצירות הסטודיו שלי אני יוצרת על פסולת וחפצים שאני מוצאת ברחובות. יצירת סטודיו נעשית בנחת, עם יותר תכנון, וכשרוכשים ממני, נעימה לי המחשבה שזה נמצא אצל מישהו בבית או במשרד והוא פוגש את זה ואולי מושפע מזה, באופן יומיומי.
שירי הרחוב- זה אושר גדול! לפעמים הקיר קורא לי, ולפעמים אני 'חייבת' קיר, ואני חשה איך גואה בי משהו פנימי, עד שאני מוצאת לי הקיר והרגע המתאים. ממה מורכב האושר של יצירת אמנות רחוב? מהתעוזה ומתיחת גבולות האסור-מותר,מתגובות האנשים שרואים אותי יוצרת ומתלהבים, מהתחושה שאני 'מניחה מתנה' עבור ההולכים בעיר, ומניחה משבו מעצמי 'בעולם'. הרבה פעמים מגיעות אלי גם אחר כך תגובות מאנשים שהרגישו שהמילים הללו היו בדיוק ה'תרופה' שנזקקו לה. זה ממש קסום בעיני. כאילו היקום שולח את מי שזקוק, לפגוש את השירים שלי. קשה לתאר את האושר הזה שממלא אותי, כשאני יוצרת במרחב הציבורי (בין אם באישור או שלא באישור). הרבה שירים נעלמים מן המרחב אחרי זמן מה, כמובן. אלו חוקי הרחוב. גם זה שיעור עבורי. שיעור בזמניות, שיעור בשחרור, ובעשיה לשם ההנאה שבעשיה.
ספרי על תהליך וטכניקת העבודה שלך – משלב הסקיצה ועד לקיר
עם שירי הרחוב שלי אני מאד ספונטנית. יש לי תמיד איתי בטלפון טיוטות, הגיגים וטקסטים שאני כותבת לעצמי. כשאני פוגשת קיר ראוי, ולא ממהרת- אני פשוט שולפת את הצבעים שתמיד נמצאים בשלוף באוטו, ויוצרת בלי לחשוב הרבה. אם אחשוב יותר מידי, כנראה שלא אצור דבר.
הספונטניות היא זו שמנטרלת את השופטת הפנימית שבי. אחר כך, יש שירים שיותר אוהב ויש כאלו שפחות, אבל זה כבר שם על הקיר, וזהו. אני אוהבת מאד כשמתאפשר לי להתאים את הטקסט למיקום, ויש התכתבות בין המילים לסביבתן, בנוסף על ההתכתבות שבין המילים לזה שעצר\ה לצפות בהן. אני עובדת עם צבעי אקריליק, ספוגים ומכחולים. וה'חומר' העיקרי הוא כמובן הפרחים ארוכי הגבעולים שלי (שכבר הפכו לסימן ההיכר), והמילים. אני אוהבת שהמילים צומחות בין הגבעולים, שהקריאה עצמה היא משימה יצירתית, ולפעמים אני משחקת עם מיקום המילים כך שמי שיש לו ראש פתוח, ישים לב שאפשר 'להרכיב' את השורות בכמה אופנים. הפרחים שלי אגב, מסמלים בעיני את ההשתנות והצמיחה המתמדת של הנפש ושל כל דבר בעולם.
האם יש מסרים מרכזיים (אישיים, חברתיים, אוניברסאליים) ביצירות שלך?
רוב הטקסטים שלי הם מאד אישיים. חומרי נפש שאני כותבת עבור עצמי: שאלות, תזכורות, בקשות, תקוות, תאורי רגעים ותחושות וכו'. האישי הוא גם כמובן אוניברסלי לגמרי, ולכן כל אלו הופכים להיות גם מסר עבור אנשים אחרים. כמובן שהרבה פעמים הנפש עסוקה בנושאים נוספים מלבד עצמה, כמו נושא הפליטים, או מקומן של אמנות רחוב ושירת רחוב, זיקנה ומעגלי החיים, אקולוגיה ושמירת כדור הארץ, ועוד.
איך את בוחרת את הלוקיישן?
לפעמים הקיר ממש 'קורא' לי, ואם זה מצטלב עם טיפת זמן פנוי, אז זה יקרה. לפעמים מזמינים אותי ליצור בארועי סטריט-ארט, ולפעמים הנפש פשוט 'מוכרחה' ליצור, ואז אני מחפשת באובססיה הזדמנות וקיר מתאימים.
מה זה קיר מתאים? זו פשוט תחושת בטן חזקה שזה זה… שהקיר הזה נועד עבורי. לפעמים הסביבה מאד חשובה לי – למשל, לכתוב שיר על הגנגס הקדוש ברישיקש, כשהנהר הקדוש זורם ממש לצד היצירה, או לכתוב על תיבת הדואר של הלב, סביב תיבת דואר מיוחדת בנחלת בנימין, או שיר על חיפוש המעלית שתיקח אותי אל הקומות הגבוהות של חיי, סביב המעליות בקומה השביעית של התחנה המרכזית. כמובן שבמקרים האלו השיר נכתב בהתאם ללוקיישן. לוקיישן מיוחד יוליד שיר שלא תכננתי מראש, וזה מרגש אותי.
האם ישנן שעות מסוימות ביום/לילה שבהן את מעדיפה ליצור ברחוב ולמה?
כיוון שאני לא גרה בתל אביב, לרוב זמני היצירה שלי הם כשאני לא ממהרת לחזור הביתה אחרי סיורים, או בסופי שבוע בהם אני משוטטת לחפש- ולתעד גרפיטי ברחבי הארץ.
ספרי על הסגנון האמנותי שלך ועל הסיפור מאחוריו
אני כותבת מאז ומתמיד, וגם הפרחים המסוגננים האלו הם מעין 'חתימה' שלי מאז ומתמיד.
תמיד עיטרתי בעזרתם ברכות ומכתבים, ואפילו ספר שירים מאולתר ובוסרי שהוצאתי פעם, לזכר אבא שלי. באמנות הרחוב שלי, החיבור של צמיחה ומילים- הוליד עומק וסגנון שמאד מבטא אותי ומתאים לי. האומץ ליצור במרחב הציבורי נתן לקולות הפנימיים שבי הזדמנות לפרוח ולצאת לאור.
מהם מקורות ההשראה שלך ומיהם אמני הרחוב שהכי השפיעו/משפיעים עליך?
מקורות ההשראה שלי הם אינספור כותבים ומשוררים, וגם טקסטים ולימוד בודהיסטי שאני עסוקה בו. אבל בעיקר משפיעים עלי החיים, ומורכבותם, וכל מה שאני עצמי עוברת במסע חיי. אל הזרם הזה נכנסים כמובן גם חומרי אקטואליה, וכל מני השפעות מהיומיום. כיוון שאני חוקרת-מרצה-מדריכה-מתעדת ומשוגעת על אמנות רחוב הן בארץ והן בעולם, אני מאמינה שגם היא משפיעה עלי, אבל היא לא מופיעה בשירי הרחוב שלי בצורה ישירה.
אמנים שונים התייחסו לאמירה שהמרחב הציבורי והרחוב שייך לכולנו – מה עמדתך בנושא?
אני מוצאת שאמנות רחוב גורמת לנו לצאת מהאוטומט ולהתחיל לשאול שאלות! שאלות כמו: למי שייך המרחב הציבורי, או האם מקומה של האמנות רק במוזיאונים ובגלריות, או האם זה מוסיף או משחית, או השאלה מדוע פרסומות כן ממלאות את המרחב הציבורי, ואמנות לא.
(כסף.. הו הכסף.. אפשר לשאול הרבה שאלות לגביו!).
עצם ההזדמנות לשאול שאלות, ולמתוח גבולות, ולצאת מהדפוסים והחשיבה האוטומטית שלנו- בעיני זה חשוב!! עבורי אמנות רחוב היא גם הזדמנות לתשומת לב והסתכלות חדשה ואחרת בעיר ובעולם. אני כמובן מקבלת את העניין המורכב הזה לפיו בלתי אפשרי לאפשר לכל אחד ליצור איפה שבא לו. ברור שמוכרחים חוקים, אבל גם ברור שהחוקים לעולם אינם מדוייקים. יש כאן יופי של מתח שיוצר עניין ותנועה. חברה מוכרחה חוקים, אבל היא גם מוכרחה שיהיו אנשים שיאתגרו את חוקיה. אני באה מעולם האמנות הממוסד והאקדמי. גם בתולדות האמנות נוצרו זרמים חדשים והתפתחויות- רק בזכות ה'משוגעים' שהעזו לעשות דברים לא מקובלים.
ספרי על אירוע מעניין שקרה לך בזמן שעבדת על יצירה ברחוב?
היתה מישהי שהתחילה לחבק אותי, ובכתה מרוב התרגשות, משום שהיא הרגישה שהמילים האלו ממש עוזרות לה בסערת הנפש שהיא עוברת בעקבות טראומה. היא אמרה שהיא תבוא כל בוקר עם הקפה של הבוקר, לשבת מול המילים האלו. מישהי אחרת התרגשה כל כך משיר על זוגיות שכתבתי, ואמרה שהיא תגיד אותו כל יום, כמו תפילה כדי לזמן לעצמה זוגיות שכזו. פעם גבר גדל גוף הזיל דמעה ליד שיר שלי שמדבר על בדידות. 'אני בדיוק במקומות האלה', הוא אמר לי, וצילם לעצמו, והודה לי. היתה מישהי שהגיעה לשלושה ימי ריפוי נפשי בעקבות הריון ולידה קשים, ומצאה במילים שלי את האמון המחודש בנשיות ובטבע, שהיתה זקוקה לו. יש לי אינספור סיפורים מרגשים שכאלו. (האין זה הרבה יותר משמעותי מכל כסף שאי פעם ארוויח? בעיני לגמרי כן! )
בתחתית הפוסט תמצאו לינק לאתר של דינה שגב.
