אמנות או וונדליזם?
גרפיטי תמיד היווה שפה גרפית קונטרה-ורסלית וככזו אספה לה לאורך השנים גם אוהדים וכמובן
גם מתנגדים. אז מצד אחד נמצא אנשים שמתעבים את זה ומצד שני כאלו שמעריכים ומוקירים את
זה – הכל תלוי כמובן בנקודת המבט הראשונית ביחס לגרפיטי: האם הוא מהווה אמנות או וונדליזם?
גרפיטי כצורת ביטוי המסמלת את חופש הדיבור וחופש האמנות נחשבת בעיני רבים כלא אסתטית
וכזו שפוגעת בנראות העיר. בשביל אחרים מדובר בתערוכת אמנות לכל דבר.
באופן רשמי גרפיטי אמנם נמצא מחוץ לחוק, אבל כל עוד אמני הגרפיטי יוצאים לבצע את אומנותם בשעות הלילה, רשויות החוק אינן מנסות לאכוף את החוק ולרוב אינן מחפשות אחר אמני הגרפיטי.
בעזרת הגרפיטי הרבה מאוד דמויות איקוניות מתחומי תרבות, פוליטיקה והיסטוריה מתעוררות לחיים על גבי קירות העיר ואליהן מקושר ציטוט מקורי או משחק מילים/עיצוב עם הציטוט המקורי.
גרפיטי הוא ביטוי אמנותי, הסמלים, הציורים והמילים מלמדים אותנו הרבה פעמים על המקום והקונפליקטים שמתקיימים בו. אמנות הגרפיטי אינה מחויבת רק למסרים פולטים-חברתיים ועוסקת הרבה הפעמים דווקא במסר אסתטי המנסה לספר סיפור בדרך אמנותית. הסיפור מאחורי הגרפיטי נתון לפרשנות הצופה ומאפשר לו לקיים איתו דיאלוג אורבני-אמנותי–חברתי.
רשויות בערים רבות בעולם כבר הבינו מזמן כי הגרפיטי הפך להיות מוקד משיכה תיירותי ובמדינות רבות אפשר לראות כיצד הרשויות הן שמקצות אזורים שלמים בעיר ומייעדות אותן להיות פרויקט עירוני העוסק כולו באמנות וגרפיטי. לפרויקטים מסוג זה, מוזמנים הרבה פעמים אמנים בינלאומיים המקבלים קיר, חזית של בניין או איזור ומתבקשים להביע שם את דעתם האמנותית ולהעביר את המסר שלהם.
הגרפיטי ככלי הבעה לא נועד להיות כרטיס הביקור המושלם של העיר בה הוא מופיע, אלא להפך, מטרתו להציף קונפליקטים, לחזק פלורליזם ולייצר מגוון דעות, סגנונות וטכניקות במטרה לקלוע לקהלים רבים ולייצר ריבוי דעות, מתוך הנחה שהמורכב הוא המעניין והדיכוטומי… פחות.
אמני הגרפיטי – לא רק שהם לא מבקשים כסף עבור יצירותיהם, להפך הם משקיעים הרבה מאוד כסף, זמן, אנרגיה וכישרון ביצירותיהם ומקדישים אותם לעוברים ושבים. בכל יצירה יש סיפור והרבה השקעה שאמן הגרפיטי עושה גם למען עצמו וגם למען העיר תחת האג'נדה שהרחוב שייך לכולנו.
