ברחוב, היצירות של אור מאוד ציוריות ואיקוניות. ציורי הקיר (Murals) שלו משלבים טכניקות גרפיות יחד עם ציור ומתגבשים יחד למופע אמנותי של צבע, תנועה ושמחה.

"אני מצייר מאז ומעולם, אבל לאורך תקופה ארוכה הציור היה משני לכל הדברים האחרים שעשיתי. היו לי חברים שיצרו ופעלו ברחוב, אבל זה אף פעם לא באמת עניין אותי להצטרף אליהם וליצור בעצמי. לאט לאט עברו השנים ואיתם הגיעה השחיקה מצילום וידאו ועריכה והרגשתי 'שהמים בסיר שלי רותחים' ושאני חייב לחזור ולצייר. העבודה הראשונה הגדולה שעשיתי היא סוכת המציל בחוף בננה ביץ' בתל אביב. ב2019 קיבלתי את העבודה אחרי שזכיתי בתחרות שניהלה עיריית תל אביב לצביעה של סוכות מציל ספציפיות לאורך הטיילת.
זה הרגיש מבחינתי לקפוץ מאפס ל4,000 ופתאום ללמוד לעבוד בגובה, לצייר בשטח, להבין את המבנה – חוויה מאוד מאתגרת ומהממת, הרגשתי שהבטרייה שלי מתמלאת.

מאז אני מפלס לעצמי את דרכי ומנסה להבין איך אפשר להתפרנס רק מציור/איור (דיגיטלי או רחוב). אני מאוד אוהב להתבסס על תמונות שאני מצלם ברחוב, הרבה דמויות ומצבים פשוטים תופסים לי את העיין. האנשים הכי פשוטים זה מה שהכי עושה לי את זה בתכלס. איש עם שקיות, אישה מחכה בתור, מישהו נרדם באוטובוס, ילדים במזרקה – אני אוטומטית מוציא מצלמה ומתעד. באלפי הרגעים הקטנים האלו שתיעדתי, אני מוצא את ההשראה שלי".

איך אתה בוחר את הקיר?
"אני גר בנווה צדק וכל פעם שאני עובר בשכונה העין שלי תופסת איזה ספוט, פתאום קירות התחילו לדבר אלי. תהליך העבודה שלי הוא שאני קודם כל מצלם את הקיר המיועד ואז בסטודיו עושה סקיצות ישירות בפוטושופ על גבי תמונת הקיר שצילמתי. ברגע שאני מרגיש שיש לי את זה אני ניגש לרכוש ציוד וצבעים. אני תמיד מזמין חברים להצטרף אלי לחוויה ואם אפשר אז שגם יצלמו אותי בתהליך היצירה. אני אוהב צבע ואת ההתעסקות איתו, דווקא זה שעם אקריליק מתלכלכים ומלכלכים נותן לי קונטרה חיובית לניקיון ולסטריליות שאיור דיגיטלי מביא איתו. אני מרגיש שאני לומד כל הזמן ונהנה מזה. אני לא נעול על כלום, לא בסגנון ולא בטכניקה – אני מרגיש שאני צריך לזרום עם זה אורגנית ולראות מה מתאים ומשרת אותי. אני מאוד אוהב אתגרים ומתקשה להישאר באזור הנוחות (אני לא שולט בזה בכלל). מבחינתי כל חוויה ויצירה היא בית ספר מעולה שאקח ממנו הלאה ואלמד משהו חדש".

ספר על תהליך וטכניקת העבודה שלך
"אז אחרי שהכנתי סקיצה דיגיטלית בטאבלט בסטודיו ושיחקתי איתה בפוטושופ על תמונת הקיר שצילמתי ברחוב, אני מכין את האיור עצמו ומגיע ערב לפני הציור אל הקיר. בעזרת מקרן אני מקרין את קווי המתאר של הציור ומסמן אותם על הקיר. למחרת, אני מגיע עם הצבעים ועובד עם מכחולים ישירות על הקיר בדיוק כמו שאני עושה עם קנבס. הכי קלאסי – קודם כתמים ואז קונטור. אני פחות ספונטני בתהליך היצירה, זה לא שאני מגיע לקיר ומצייר מה שיוצא".

ספר על אירוע מעניין שקרה לך בהקשר של יצירה ברחוב?          
"אני אמנם מצייר ברחוב בלילה, אבל אני מה זה 'ילד טוב'. אני בכלל לא מתחבר לדימוי של אמן הגרפיטי המחתרתי שמגיע לספוט, מרסס ונהנה מהאדרנלין. אני הכי לא כזה, כשקרה ושוטרים הגיעו ושאלו, ברוב המקרים הצלחתי להסביר ולשכנע אותם לאשר לי לסיים את העבודה או שפשוט הלכתי משם. לא קרה שנעצרתי או קיבלתי קנס. אני עושה את זה כי אני מרגיש שאני חייב לצייר על הקיר ובדרך כלל אין בעיות והשכנים זורמים איתי ואפילו מביאים לי שתייה.

צריך להבין את הפרדוקס – העירייה מצד אחד לא מרשה לאמנים ליצור ברחוב ומשתמשת במשטרה כדי לתת קנסות, מצד שני, אותה עירייה תוציא למחרת מטעמה סיור אומנות רחוב בדיוק באותם מקומות. אנחנו בעידן מאוד אינסטגרמי שאוהב לתעד את עצמו ואמנות רחוב מצטלמת טוב. אני חושב שהעיריות צריכות לחשוב מחדש על המרחב הציבורי ולאפשר גם ליצירות רחוב להתקיים בתוכו. אני מרגיש שאני פועל בצורה אתית וחי עם הפרדוקס הזה בשלום. היצירה ברחוב בוערת בי היום ואני לא חושב שמשהו יעצור אותי מלהמשיך וליצור ברחוב. אני לא אוכל לעצמי יותר מדי את הראש – אם זה מה שבא לי לצייר זה מה שאני מצייר ושכל אחד ייקח את זה לפרשנות שלו. היצירות שלי שייכות קודם לרחוב ורק אחר כך הן שלי.

בדרך כלל אני לא עושה דברים פוליטים, אבל איכשהו במבצע שומר החומות ציירתי על חומת קולנוע עדן המיתולוגי את בן גוריון בוכה. כנראה שלמישהו היה קשה לראות את המנהיג הלאומי בוכה. יומיים אחרי שציירתי ראיתי שמישהו כיסה את הדמעות הלבנות עם טוש כחול והוסיף מעל הראש את המילים "עם ישראל ינצח". בגלל שהציור מאוד קרוב אלי הביתה החלטתי לחזור לציור ולהחזיר לבן גוריון את הדמעות. יום אחרי הגיע שוב אותו אדם ושוב מחק את הדמעות והפעם גם את החתימה שלי. אני מצידי שוב החזרתי את הדמעות וגם את החתימה. זה היה מן שיח פוליטי-אמנותי דרך הקיר".

האם יש מסרים מרכזיים (אישיים, חברתיים, אוניברסאליים) ביצירות שלך?
"אני לא בנאדם של אג'נדות – אני אמן ויוצר וכולנו רק רוצים שיראו אותנו וישמעו אותנו. אמנות הרחוב היא הדרך שלי לעשות את זה. זה מרגיש לי אורגני וזו הדרך שלי לחלוק את הכישרון שלי עם העיר והעולם. אין ספק שיש בזה אגו (תראו איזה יפה אני מצייר), מצד שני, דווקא הזמניות של אמנות רחוב מאזנת את זה כשאתה יודע שתמיד יש סיכוי שהיצירה לא תישמר לאורך זמן (בלאי עם השנים, קשקוש של מישהו מעל או מחיקה יזומה של גורם שלישי). יש משהו מחובר ואמיתי בציור שכמו בנאדם – דוהה, נשרט הולך ומזדקן. עם השחתה יזומה או קשקוש מעל, כבר מאוד קשה לי להתמודד ולהכיל. אבל גם זה בעיני חלק מהרעיון של אמנות רחוב. יצירה ברחוב מאוד מרגשת אותי ויש בה משהו שאני לא מצליח לקבל כשאני יוצר בדיגיטל.

בתחתית הפוסט תמצאו לינקים לפייסבוק, לאינסטגרם ולאתר הפרטי של אור בר-אל.