שרה ארנטל נולדה למשפחה חרדית בקהילת נטורי קרתא במאה שערים. כשהייתה בת שלוש החליט אביה להגר עם המשפחה לברוקלין (בני כת זו מאמינים, על פי התורה, שיהודים צריכים להישאר בגלות עד לבוא המשיח). כבר כנערה ברחה שרה מביתה במטרה להימנע משידוך שנכפה עליה מצד משפחתה, מה שהוביל אותה לחזור בשאלה. בגיל 17 היא חזרה לראשונה לישראל ושהתה כאן שנתיים מתוכם שנה אחת שירתה בצבא. כשחזרה לניו יורק עבדה בעבודות מזדמנות לאורך עשור וגרה וטיילה תקופה ארוכה בהודו. בשנים האחרונות פועלת שרה ארנטל בניו יורק (ברוקלין) ובישראל ופוקדת את תל אביב פעם בתקופה. בכל ביקור שלה היא מציירת עוד כמה יצירות על קירות תל אביב ומוסיפה עוד מהאופי הייחודי והנאיבי שלה לעיר.
את יצירותיה של שרה ארנטל תזהו בקלות ברחוב, בזכות הדמות הנשית, מלאת ההבעה, שחוזרת בכל יצירותיה ומשתנה עם הזמן. השפה הגרפית שלה באמנות רחוב איקונית, מינימליסטית ופשוטה ומשם גם מגיע הכוח שלה.
מתוך האתר של שרה ארנטל: "אמנית רב-תחומית, אוטודידקטית, שעבודתה מתמקדת בנושאים של עקירה, הישרדות ושחרור. שרה מציירת, מפסלת ולעתים קרובות משלבת בין חומרים יומיומיים בתהליך היצירה שלה. כשהיא לא נמצאת בסטודיו, אפשר למצוא את ארנטל יוצרת ברחובות, ממציאה מחדש חפצים שהושלכו ומציירת דיוקנאות פרובוקטיביים. במהלך השנים האחרונות, ציורי הקיר של שרה הוצגו במגוון פסטיבלי אמנות רחוב מקומיים, לאומיים ובינלאומיים, כולל פסטיבל ציורי הקיר המפורסם במונטריאול. יצירותיה של ארנטל הוצגו בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בניו יורק, מונטריאול ותל אביב".
ראיון אישי עם שרה ארנטל בהמשך הפוסט.
את מגדירה את עצמך כאמנית רחוב?
"אני בהחלט עושה אמנות רחוב, אבל במקביל מאוד לא אוהבת את ההגדרה. אמנות רחוב היא רק חלק אחד מתוך מגוון כיוונים שאני בוחרת לעסוק בו בתחומי האמנות ומסרבת לתת לתחום אחד להגדיר אותי. זה נכון שאני הכי ידועה בגלל אמנות הרחוב שלי, אבל זה רק בגלל שיותר אנשים נחשפים אליה. האמנות שלי רוחבית ועושה שימוש בפלטפורמות ומדיומים שונים (מיצג, פיסול, רישום, ציור). אני מעדיפה את ההגדרה אמנית רב-תחומית. לא הגעתי לצייר ברחוב כי אני חובבת אמנות רחוב, להפך, רוב אמנות הרחוב שפגשתי בעולם מרגישה לי מאוד גנרית, מסחרית וללא אמירה אמנותית. אני יותר מתחברת כאשר היצירה עוסקת בנושאים חברתיים, אישיים. בעיני, אמנות צריכה להציג נושאים אמיתיים ורציניים לדיון.
אני מאמינה שאמנים צריכים לנצל את הכוח והקול שלכם כדי ליצור דיון משמעותי סביב הנושאים שמעניינים אותם. דרך אמנות רחוב הרבה יותר קל להגיע להרבה יותר אנשים מאשר בגלריה או מוזיאון ויש לה כוח אדיר. אמנות רחוב יכולה לשנות את האווירה בשכונה ומאפשרת להכניס חיים לרחובות מוזנחים שנשכחו והתעלמו מהם. יצירה שנמצאת בגלריה או מוזיאון כפופה לצרכים של הגלריה, האוצר, הבעלים – יצירה ברחוב משוחררת מכל המגבלות ומאפשרת ליצור מתוך כנות אישית ועם מסר ברור ונחרץ יותר.
במה עוסקת האמנות שלך?
"התחלתי ליצור ולעסוק באמנות ככלי טיפולי עבור עצמי. אמנות היתה סביבי לאורך כל החיים אבל לא תמיד ידעתי לזהות אותה. אני מגיעה מרקע מאוד שמרני, אפשר גם לקרוא לו כת ומעולם לא לקחו אותי לתערוכות או לגלריות. כן הכרתי אמנות מסורתית, אימי היתה ציירת ולאורך השנים נחשפתי לאמנות בתוך גבולות השכונה, בעיקר ציורי נוף וציורים של רבנים. כיוון שלא התחברתי לסגנון האמנותי שנחשפתי אליו כילדה, שכנעתי את עצמי לאורך השנים שאני כנראה לא אמנית. כשכן התחלתי ליצור בעצמי, הבנתי שהנושאים שאני עוסקת בהם נוגעים בכולם ולכן גם הרגשתי נוח לשתף. היצירות שלי עוסקות בצדק חברתי, זכויות נשים, פמיניזם ואקטיביזים.
זה התחיל כשלקחתי את החזון האישי שלי (את מה שמניע ועוזר לי) ויצרתי מתוכו. בהתחלה פחדתי לשתף את הציבור ביצירות שלי מפחד להיפגע (גם כשציירתי לעצמי בסטודיו). חלק מהתגובות הראשונות היו שהיצירה שלי אפלה מאוד…שלא בטוח תתאים לכולם…שיהיה לי קשה למכור אותה. היו מספר מקרים בהם הרגשתי שדווקא היצירה שלי ברחוב עוזרת לי לפנות לעולם ולבקש את עזרתו, היו מקרים שנגמר לי הכסף, לדוגמא כשהייתי בהודו, ומכרתי רישומים שלי על חוף הים, היו מקרים שיצרתי כדי לתקשר לעולם את הקושי שלי וידעתי שאני לא היחידה שמרגישה כך ושהנושא יהדהד".
ספרי על ההבדלים בין יצירה בתל אביב ליצירה בניו יורק
"ההבדל המרכזי הוא שאזורי אמנות הרחוב בניו יורק מאוד מוגבלים ויש מעט קירות ביחס לכמות האמנים הפעילים. בישראל אם אתה רוצה ליצור יש מספיק קירות בשביל כולם, וכל אחד יכול למצוא קיר ולצייר עליו. בישראל ציורי קיר יכולים להישמר לאורך שנים, לעומת זאת בניו יורק זה הרבה יותר קשה. אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב ליצירות שלי ומתקנת/מחזקת אותן כדי לשמור על הטריטוריה שלי. בתל אביב לעומת זאת, יש גם יצירות שלי מלפני עשור שלא קרה להם כלום. מבחינתי הבעלים של הקיר שעליו ציירתי את היצירה הוא הבעלים היחיד של האמנות שלי ורק הוא יכול להחליט אם להסיר אותה. אם אני רואה יצירה שלי שנהרסה אני טורחת ומגיעה כדי לתקן ולשפץ".
בסוף הפוסט תמצאו לינק לאתר של שרה ארנטל.
